נשים על הבריקדות, או: מה בין הסתבכותו של רן שריג לסופיה שרלוט מהאנובר וג’ין אוסטין
אם הפיד שלי בפייסבוק מהווה סייסמוגרף מהימן למה שמעסיק אנשים, היה נראה שאין דברים שעניינו בימים האחרונים נשים יותר מאשר רן שריג וסדרתו החדשה המוקרנת בערוץ עשר. קומץ של פמיניסטיות לצרכים אסטתיים נהו על יחסו המחפיר של רן לנשים כאילו הוא עצמו יצא מן המסך לפזר כרטיסי ביקור לזונות ברחוב אלנבי, תוך כדי קריאות ושריקות לעוברות ושבות. כאילו לא היו נושאים אחרים הקשורים לנשים, כמו למשל יום הולדתה של המלכה סופיה שרלוט מהאנובר שהיתה המלכה של פרוסיה, אשר דיברה ארבע שפות וניהלה התכתבות ענפה עם המתמטיקאי והפילוסוף לייבניץ, כאילו ולא היה ניתן לחגוג את הוצאת ‘על תבונה ורגישות’ של ג’ין אוסטין ולדבר על ספרות ויקטוריאנית מעמדית ועל היחס לנשים, או כאילו אין צרות רעות בעולם שיש לתקן.
מספיק לפתוח דף חדש בגוגל ולכתוב את שמו של רן שריג כדי לגלות מארג מורכב של מידע. מדובר בבחור שהיה חלק מרשים מהתהוות סצינת האינדי בשנות התשעים, שמאחוריו שנים של פעילות כתיבה, תמיכה ועידוד של יצירה מוסיקלית מקורית שאיתגרה את גבולות השיח המקומי (עייני ערך ישראל ברייט), שכתב סדרות ילדים מצליחות, לרבות אחת בהשתתפות הזמרת המחוננת סיון שביט (היכן את סיון? אני מתגעגעת), ושכתב לסדרות אנימציה משעשעות לפני שפנה למיינסטרים.
שריג הוא מתחילת דרכו סוג של פרובוקטור שבוחן את גבולות ‘הטעם הטוב’. זה משהו שקומיקאים נוטים לעשות, כולל שילוב אלמנטים ביוגרפיים כפי שהם אמורים להופיע בצורה חלקית בסדרה. ועלי להתוודות, אני לא עומדת לצפות בה באדיקות. לא כפמיניסטית, אלא כמישהי שלא חובבת את הז’אנר במיוחד.
נדמה שנוצר בלבול עמוק בין אמנות וחיים. נכון, רן חטא בעבר בכמה אמירות לא מוצלחות עליהן התנצל בצורה שנדמית כעמוקה, כנה ורהוטה. אך בל נתבלבל. הוא לא הואשם או הורשע חלילה באף פשע והיחס אליו מצד אותן פמיניסטיות של רשתות חברתיות שהיו גורמות לאמה גולדמן להסמיק בבושה בקברה הוא יותר ממחפיר.
כבר נכתב לא מעט על סוג הדיון הציבורי שמתנהל בזירת הרשתות החברתיות ודומה לעיתים למעשה לינץ’ ציבורי. נדמה שאין שום הבדל לפעמים מבחינת קיטונות הדיו הווירטואלי שנכתבות על מעשים חמורים באמת להתבטאויות לא מוצלחות. במקרה זה נדמה כי החטא המרכזי של הסידרה של רן היא חוסר הכרה בסוג הדיון והרגישות המקובלות כיום, בנוסף לחטאים חמורים ביותר בעיני הנוגעים לעריכה ולכתיבה שלה.
אפשר יהיה לטעון כנגדה שהיא פרובינציאלית ולא עדכנית. כך קרה למשל עם סדרות שיצאו רק לפני פחות מעשור והיום לא היו מצליחות לצבור תאוצה בעידן דיוני המגדר. כך למשל הסידרות ‘קליפורניקיישן’ ו’הפמליה’ שנחשבו לרגע כבועטות ונכונות והוכרזו לקראת סופן כמיזוגניות ומאוסות. גם אם אותן פמיניסטיות רשת היו סבורות שהייצוג של הדמויות הנשיות בסדרה חוטאת למטרה, ונאמר שמטרתן היתה לקדם את מעמד הנשים ולא לשחרר קיטור בצורה שטחית שהיתה גורמת לדמויות הנשים שרן כתב להסמיק, עדיין יש צורך במידה מסוימת של ריסון. מדובר בסוגה אמנותית. לא בבתי בושת הפועלים בחופשיות בכל מקום, והפרסום שלהם שנמצא נפוץ בלי שתהייה אכיפה יעילה. לא בפערי שכר בין נשים וגברים, לא בסוגיות של הטרדה במרחב הציבורי, רק בסדרה.
לא שטלויזה לא חשובה, ושהמדיה לא חשובה, אבל התחושה הכללית היא שהתרעומת על הסידרה החדשה של שריג עוקפת את ההשלמה לגבי כל כך הרבה עוולות משמעותיים. לכל אותן נשות רשת הנשמעות כאילו הן עוד רגע עומדות על הבריקדות או על שולחן בית הקפה בו הן נוהגות לכתוב, בבקשה קחו נשימה עמוקה ותשכילו לעזוב את רן שריג, בחור מוכשר למדי, וטוב לב. ואם יש לכן זעם כבוש על מצב הנשים בעולם אולי תכתבו לנציגי הכנסת שלכן משהו שנוגע לבעיה מוחשית.
