כש’פלסיבו’ הוקרן ב’פסטיבל ירושלים’ ביקשו ממני לתאר את הסרט בכמה מילים, אז זה מה שכתבתי. היום הייתי מוסיפה שהוא Masterpiece מבלי להרגיש אי נוחות. ההקרנה הקרובה שלו מרגשת אותי מאוד ובכוונתי לגרש כל מי שיפריע במהלך הצפייה. זהו
‘אני אוהב את התחנה עם השלג’, מציין הגיבור בתחילת הדקה הרביעית של הסרט ובעודו מעשן סיגריה תוך כדי התקפי שיעול מבשרי רעות. כשיצרתי את ‘פלסיבו’ עניין אותי לעשות סרט מסוגנן, כזה שמתכתב עם האסתטיקה של הניאו נואר. אדם חולה, שבוי בתוך המסגרת של הגוף שלו וסגור בחדר מבלי יכולת אמתית לייצר קשר עם העולם בחוץ ושקוע במעין דיאלוג מעט מופשט. הוא דומה כמעט לזה של ‘מאלון’ של בקט שמאולץ להתמודד עם רוחות הרפאים שפוקדות את הזיכרון שלו שאינו יכול להיות מהימן וממשיך לחמוק.
במובן זה הסרט הינו מותחן פילוסופי שמתכתב עם המודרניזם. בין אם זה החלל שמתפקד כמעין מלכודת, ובין אם זה חוסר הידיעה, שבו המרווח בין המילים משמש כחלק מרכזי בדיאלוג וכגורם המתח המרכזי. האלמנטים שואפים למינימליזם, שזה למעשה לקחת רק מה שהכרחי לחלוטין ולזנוח את היתר.
