שלושה שירים מאת המשוררת והאמנית שירה כהן | ליבנו החסיר פעימה 

שירה כהן,​  אמנית פלסטית ומשוררת, עורכת את מדור השירה במגזין ‘חיים אחרים’. כהן כותבת מאמרים וביקורות בתחומי התרבות והאמנות ובין השאר השתתפה בכנס הלקסיקלי התשיעי למחשבה פוליטית ביקורתית. שיריה התפרסמו, בין היתר, ב’עיתון 77′, ‘מקף’ ו’ליריקה’. כמו כן היא משתפת פעולה עם אמנים בתחומים שונים בהם הצלמת לנה ברגר והמוזיקאית  יעל בירנבאום

*

גִּלִּיתִי שֶׁסֵּדֶר הַיּוֹם שֶׁאִרְגַּנְתִּי

יוֹצֵר אֶצְלִי תְּחוּשָׁה שֶׁל שִׁתּוּק

שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין עוֹרֵק לְדָם

וּמְנַתֵּק בֵּין הַלֵּב לַגָּרוֹן.

הַמְּעִיל הַגָּדוֹל שֶׁקָּנִיתִי בְּיֹקֶר

הִסְתִּיר תַּחְתּוֹנִים בְּכַמָּה שְׁקָלִים

וּשְׁרִיר טַבַּעְתִּי שֶׁצָּנַח

זֶה לֹא גֶּבֶר, זוֹ אִשָּׁה

זוֹ לֹא אִשָּׁה – זֶה נַעַר צָעִיר אוֹ אוּלַי נַעֲרָה

מַה שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה לֹא הָיָה, הוּא שָׁאַל

אִם יֵשׁ לִי סִיגַרְיָה לָתֵת לוֹ

וּפִתְאוֹם הִתְעוֹרֵר בִּי דַּחַף כָּזֶה

לִקְנוֹת חֲפִיסָה וּלְעַשֵּׁן בְּעַצְמִי

לַעֲשׂוֹת לִי צַלָּקוֹת

שֶׁל מִפְלָצוֹת עַל הַפָּנִים

אֲפִלּוּ לִשְׂרֹף אֶת פִּי-הַטַּבַּעַת

וְאַחַר-כָּךְ לָלֶכֶת לִישֹׁן

*

הַשִּׂנְאָה שֶׁלּוֹ עוֹצֶרֶת

וּמְפַנָּה אֶת מְקוֹמָהּ

לַיֶּלֶד שֶׁמְּמַהֵר לְבֵית־סֵפֶר

בֹּץ, תַּלְתַּלִּים בְּלוֹנְדִּינִיִּים, רִיצָה

הוּא חוֹשֵׁב רַחֲמִים, קִנְאָה, כַּדּוּרֶגֶל

הָאַהֲבָה מַשְׁחִיתָה אֶת עוֹר הַפָּנִים

גּוֹרֶמֶת לְעִוּוּת בְּאֵזוֹר הַשְּׂפָתַיִם

לָכֵן הוּא חַיָּב לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ

אֶת הַמַּבָּט הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְמֶרְחָק

בְּרֶגַע שֶׁבּוֹ הוּא רוֹאֶה בְּבֵרוּר

חוֹף שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת, זָרָה

וּבָהּ יְלָדִים שְׁחֹרִים־דַּיָּגִים

מְפַזְּרִים אֱגוֹזֵי קוֹקוֹס בַּיָּם

כִּי יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי

וְאִם הוּא יַצְלִיחַ לְוַתֵּר עַל הַקּוֹקוֹס

יַחֲלִיף אוֹתוֹ בְּפָלָאפֶל בְּשֶׁקֶל

הֲרֵי הוּא נִמְצָא

בַּמַּיִם

הַטֶּרִיטוֹרְיָאלִיִּים

שֶׁל הָרָשׁוּת הַפָלַסְטִינִית

מִתְקָרֵב אֶל הַחוֹף שֶׁל עַזָּה

שׁוֹתֵק

*

גַּלְגַּל־בַּרְזֶל אֶחָד

מְסִלָּה

נְחִישׁוּת

וְרָצוֹן

עִם רֶדֶת הַלַּיְלָה

הִיא כּוֹתֶשֶׁת פְּנִינִים

שֶׁגָּנְבָה מֵהַנּוֹסְעוֹת בַּמַּחְלָקָה הָרִאשׁוֹנָה

וְגַם מֵהַנּוֹסְעוֹת

שֶׁיּוֹשְׁבוֹת בַּמַּעֲבָרִים

וְקוֹפְצוֹת מֵהַקָּרוֹן

שֶׁכְּבָר קַר

וְעָדִיף לָלֶכֶת וּלְחַמֵּם אֶת הַגּוּף.

זֶה לֹא מְשַׁנֶּה,

הַתַּעֲנוּג הוּא לִכְתֹּשׁ

וְלִהְיוֹת עֲיֵפָה

כִּי הִיא תְּפַזֵּר

אַחַר־כָּךְ, בַּבֹּקֶר

אֶת אַבְקַת הַפְּנִינִים עַל הַיָּם

וְתִתְחַנֵּן לַעֲשׂוֹת

מַה שֶּׁיִּרְצֶה

עַד

שֶׁהוּא יַסְכִּים

לְטַיֵּל עֲלֵיהֶן

כְּמוֹ וֶנוּס, כְּמוֹ יֵשׁוּ, כְּמוֹ

דָּג דּוּ־רַגְלִי

כְּמוֹ גְּוִיָּה שֶׁצָּפָה פִּתְאוֹם

וְאִישׁ לֹא יוֹדֵעַ מַה גּוֹרָלָהּ