במסגרת חודש המודעות למחלות קרוהן וקוליטיס התגייסו אמנים אשר סובלים מהמחלה ויצרו תערוכה מעניינת סביב הנושא

בשבוע הבא, כאחד מהציונים של חודש המודעות למחלות קרוהן וקוליטיס, תיפתח תערוכה ברביעיית פלורנטין בתל אביב. נכון להיום יש בישראל כ 40,000 אנשים שמאובחנים עם המחלות האלו ומתמודדים איתן על בסיס יום יומי. באופן אישי אני חושבת שיש  משהו בעייתי, לפרקים, בתערוכות מכירה של אמנות. בעוד המטרות טובות ללא ספק כמו תערוכת המכירה שהתקיימה שנים רבות לועד למלחמה באיידס, התערוכה השנתית לתמיכה בפליטים במרק לוינסקי, ‘לחם ושושנים’ לטובת העלאת נתוני ההעסקה של נשים פלסטינאיות ועוד ועוד. יש בעייה עם המודל. אמנות ואמנים הם סוג של אוכלוסיה מוחלשת. למרות קיום השרה ששייכת לקבוצת הממשל הכה נוראית שאף אדם לא היה יכול אפילו לדמיין, תקציב התרבות הוא נמוך בצורה מחפירה. החלק מתוך התקציב הזה שמוקצה לאמנות כמעט בלתי קיים. מלבד התעמרות ב’אליטות’ הגברת רגב מתנהלת כאחרונת הקוזקיות הנגזלות או באופן ישיר יותר כמי שמהווה חלק מההגמוניה שמתעמר באחרוני הווסלים, שהם לא כאילו שהמשכרות שלה לא גבוהה פי שמונה, במקרה הטוב ממש, משלהם ושלא היא קובעת את העניינים.

אך אני גולשת, כאמור, לקחת מאמנים תרומות כדי לספק מטרות חשובות משאיר את האמניות והאמנים עם מעט מאוד. אחרי הכל הם שייכות ושייכים לקבוצה שלא מקבלת תקציב, על פי רוב משורות הפרילנסרים שלא זכאים כמעט לשום חמלה או טיפול, ובמקרה הטוב כחלק מסגלי הוראה זוטרה שמפוטרים מידי שנה כדי שחלילה לא יהיה צריך לשלם להן פנסיה וכולי. בכל מקרה, אני גולשת שוב, מה שיפה בתערוכה הזו היא שכל האמניות והאמנים חולות וחולים במחלה. אין פה ניצול של כוחות הג’נטריפיקציה של אמנות. גם העבודות לא מוצעות למכירה. כלומר אם תבואו ותבקשו בטח יסכימו למכור לכן מהעבודות אך זוהי לא מכירה פומבית אלא תערוכה של אנשים שרוצים שיראו ויבינו טוב יותר עם מה הם מתמודדות/ים. אחרי הכל אמפתיה והבנה והכלה, אלו הסנטימנטים שעומדים מאחורי היוזמה הברוכה הזו.