מיקי קרצמן הצלם המופלא זוכה בימים אלו ב’פרס פונדיק לאמנות ישראלית’ המוענק על ידי ‘מוזיאון תל אביב לאמנות’. בין היוצרים שזכו בפרס נזכיר את פנחס כהן גן, דגנית ברסט, לארי אברמסון, מיכל נאמן ועידו בר-אל.
לפני שתגיע האליטה התרבותית ל’מוזיאון תל אביב’ להתחכך בקרצמן ובת זוגו דורין פרנקפורט, שאותה אנחנו מאוד אוהבים, נספר בכמה מילים שקרצמן הוא צלם עיתונות ואמן וידאו ארט וצילום מהבכירים בארץ. הוא משמש כראש המחלקה לצילום בבצלאל וזוכה פרס א.מ.ת לשנת 2011. הנושא המרכזי בעבודותיו הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונושאים דומיננטיים נוספים בעבודותיו הם אדריכלות, מרחב וגבולות.
צלמים דוקומנטריים מודרניים מסוגו של קרצמן משמשים לנו כמתווכים, חוקרים וכתבים, כשעדשת מצלמתו חושפת מציאות פוליטית קשה לצפייה. במציאות שבה מתקיים מאבק לא רק על השטח, כי אם גם על נקיון הכפיים, יוצא קרצמן למסע אל עולם המפגיש את קהל הצופים עם מה שהיה מעדיף להתעלם ממנו.
קרצמן לא מפסיק לחקור את מה שנמצא בשולי הסיפור או החברה ואיך נבנה מיתוס וקונסנזוס. מזה שלושים שנים, קרצמן נוסע לצלם בשטחים. במהלך השנים חשפו תצלומיו סיפורים אישיים ובה בעת שיקפו את המציאות הקיומית של משטר הכיבוש הישראלי. תצלומיו הפכו לפנים החזותיות של השיח הפוליטי והמוסרי בישראל ונצרבו לשפה, במאגר המושגים החזותי.
קרצמן מצלם נופים המשתנים משיקולי ביטחון ושליטה ומשקפים יחסי כוח וניסיונות הפרדה בין אוכלוסיות. ‘כשמתקרבים לחומות הבטון מאבדים תחושה של פְּנים וחוץ’ אומר קרצמן. הוא הצליח להפנות את תשומת לבנו לאנשים ולילדים החיים תחת הכיבוש. התמונות שלו בלתי נשכחות והן טורדות את עינינו, את מנוחתנו. אני מכירה את מיקי שנים, לא החמצתי אף אחת מהתערוכות שלו. אגב, עד היום לאיש היו חמישים תערוכות קבוצתיות ושבע תערוכות יחיד . באלו האחרונות, ‘פעם אחר פעם’ המוצגת בגלריה שלוש, ב’מארח ואורח’ המוצגת ב’מוזיאון תל אביב’, הצילומים מודפסים על נייר ללא מסגרת, מודבקים לקיר בעזרת אטבי מתכת כאילו היו מודעות לחיפוש נעדרים. פורטרטים של ילד, ושל ילדה פלסטינים.
אני חשה רגשי אשמה כי אני חלק ממשטר שהביא אותם למצב הזה. השיער השחור המסורק למשעי, הצמות עם הסרט האדום, החולצה המשובצת. העינייים הכחולות מסתכלות אלי ישירות. הילדה שעטופה במטפחת הירוקה והילד הקטן ללא שיני החלב. הילדה הקטנה המחייכת עם עגילי הזהב באוזנה, והאישה המנשקת את הקדוש. נותרתי המומה מול הפורטרטים. היה לי לא נוח לעמוד מולם. ירדתי במדרגות הגלריה לבית הקפה של ‘תולעת ספרים’. מיקי נמצא מול המחשב. ‘הילדים של אז עדיין בחיים?’ שאלתי. גם הוא היה מאד רוצה לדעת מה קרה להם. הילדים המצולמים מופיעים בדף הפייסבוק Miki Kratsman: People I Met שהוא הציר המרכזי של הפרויקט האמנותי אשר באמצעותו הוא מחפש את הילדים של אתמול. חלקם צולמו לפני חמש עשרה שנים ואולי נהרגו, אולי נאסרו והשאר ודאי חיים. מיקי פותח את דף הפייסבוק ועשרות פורטרטים חודרים ללבי. מתחת לכל פורטרט כתב:
?What happened to the people in the photographs
כשאומרים אמנות פורצת גבולות מתכוונים למיקי קרצמן. הוא איש נדיר במחוזותינו. גבוה, נאה, צנוע להחריד, במבטא ארגנטינאי שהריש בו מתגלגלת, נשמע קול שקט. ‘על פרויקט הזיכרון הוויזואלי סיפרתי לך?’ הוא שואל. זיכרון ויזואלי, רק למשמע צרוף המילים הזה חושי מתחדדים. עבורי זיכרון ויזואלי הוא הקולנוע שלי.
‘שנתיים ביליתי בארכיון של בית אריאלה. איתרתי 4000 תמונות שצילמתי ופורסמו בעיתונים. צילמתי את התמונות ויצרתי וידאו ארט של 4000 תמונות!!!’ המספר העצום של התמונות נראה לי לרגע לא אמיתי. המחשב נפתח וקרצמן מתחיל במצגת התמונות. מול עיני עוברים החיים שלנו במקום הקשה הזה. מיקי הצליח ליצור נראטיב ישראלי. ראיתי 4000 תמונות. החוויות מתנתקות, לא מתעכבים, יש נתק, אין רגש, לא בוכים. אבל הכאב הולך ומתגבר. עוד תמונה ועוד תמונה. לא לקחתי אויר. המכה מגיעה בסוף. הבנתי מה יכולות לעשות לי 4000 תמונות. ראיתי את הכוח הפוליטי, העליונות, המלחמות, ההפגנות, הפיגועים, האינתיפאדה,השטחים, המהומות, חסרי הדיור, הפליטים, הפינוי מעזה, החומות, המעברים, הדתיים, החילוניים, הישראלים. אלה בים ואלה במופע רוק והאחרים בבית כנסת. אלה שאנחנו מעריצים ואת אלה שאנחנו מסתירים בחצר האחורית שלנו. שלוש שעות – 4000 תמונות. תמצית הנראטיב שחיפשתי. הנראטיב שירדוף אותי ולא יניח לי. הוידיאו ארט הוצג בברצלונה על מסכי ענק בתוך מספר אולמות.
‘למה אתה לא מציג אותו כאן?’ שאלתי. מיקי מחייך כאילו מבויש: ‘בשביל מה להציג את הוידאו כאן? שמבקרי האמנות יגידו שיש יותר מדי פלסטינים, שהתמונה לא מאוזנת? אף אחד לא ישנה את מה שאני מצלם 28 שנה’. מיקי ממשיך לאתר ולצלם את תמונות הארכיון שלו. מפעל חיים של זיכרון. לשולחן הקפה הגיע חברו מזה שנים, האמן בועז ארד. בעודי נסערת מהחוויה הרגשית שזה עתה חוויתי, פונה אלי בועז: ‘על בת ים הוא סיפר לך?’ ומעשיר או מטלטל את עולמי ‘בת ים? מה קורה בבת ים?’, התעניינתי, ‘שמעת על קבר האחים? 89 גוויות בארץ?’ פונה אלי מיקי. ‘תלכי למוזיאון בת ים’.
במוזיאון בת ים בחרו האוצרים סירי פייר ויהושע סימון להציג תערוכה של חיים תחת משטרי ייצוג. התערוכה שהוצגה בוינה ובציריך מצאה לה בית נהדר. פייר וסימון בחרו לגעת בשאלה מדוע אנו עדים היום לכל כך הרבה תאוריות קונספירציה? בעבר היה נהוג להאשים את העם על היותו נאיבי מידי, על כך שאנשים מאמינים בטוהר כוונותיהם של השליטים ובאלו שיש להם כוח. כיום נראה שאנו יכולים להסכים שהאדם הממוצע אינו מאמין עוד לאף אחד. אנחנו רואים את התקשורת, צילומים וסיפורי חדשות באופן פרנואידי וכך אנחנו מתייחסים לפוליטיקה. בין האמנים המשתתפים נמצאים: אריאלה אזולאי, תומס גלר, אור הרץ ועירא שליט, פרנצ’סקו פיניציו, דייגו קסטרו, רועי רוזן והאוסף של רודי מאייר ‘פרסום ומהפכה’. מיקי ובועז ארד הביאו לתצוגה תמונת ענק של 2 מטר על מטר וחצי של קבר אחים. עשרות עצמות, גולגלות בתוך בור של חול. אין פרט מזהה בתמונה המזעזעת. מיקי לא מוכן היה לומר לי היכן ומתי צולמה התמונה. כששאלתי ‘זה קרה בארץ?’ מיקי הנהן בראשו. ‘קונספירציה?’ לא קיבלתי תשובה.
