מעיין רודיך, היוצרת האהובה עלינו, בגילוי לב
זהו סיפור על מערכת יחסים שהתקלקלה. יצא ונפגשנו בכמה צמתים מאוד מכוננים בחיי, אך הקשר המדובר הלך ונרקם לאורך זמן, עד שנבנה לכדי משהו מגובש, שהרי לכל דבר יש את התזמון המתאים. וכמו בכל שינוי, לא כולם בסביבתי קיבלו אותו. היו מי שלא הסתירו את הסלידה שלהם ועזבו מיד, והיו מי שאט-אט התמוססו ונעלמו. ההבנה שאולי אני כל כך שבויה בקסמו של זה שעתה נכנס לחיי ואין בי מקום לתת מעצמי לאחרים אכן חלחלה, אבל תחושת האכזבה נבלעה בטוטאליות של מה שתפס את כל כולי כעת.
לילה אחרי לילה אנחנו מבלים יחד, מדברים בלי הפסקה, רואים את השמש עולה מבעד לחלון. ובימים, בכל דקה פנויה, אני מוצאת את עצמי חוזרת בדיוק לאותה הנקודה, לצידו. ולפעמים, מתוקף האינטנסיביות של הדברים, הייתי כל כך שקועה שפשוט זנחתי פעולות שגרתיות כמו לצאת מהבית או אפילו לאכול. אני מניחה שאפשר לומר שהכול “עבד” בנינו עד הרגע שביקשתי לי דקה לבד, וזה לא התאים לו, ממש לא התאים לו.
אומרים שאין איש או אישה בעולם שלא הכירו אותו, אבל הנטייה שלו לסחוף כל כך מתעתעת, כך שזה מרגיש כאילו לא נותר אף אחד בעולם מלבד שנינו. הגיע הזמן לקרוא לו בשמו: דיכאון.
רבות הדרכים בהן אני מתמודדת עם הדיכאון שלי, פנים שונות משונות ואפילו מפחידות לו. ישנם ימים בהם אני מתעוררת מוקדם בבוקר, קופצת מהמיטה, מתארגנת, עובדת ומטפלת במטלות היום-יום מהראשונה ועד האחרונה (ובימים מוצלחים ממש אפילו נפגשת עם חבר או חברה), אבל בתקופה האחרונה הוא מצליח להשתלב בשגרה שלי גם אם אני מבקשת ממנו ממש יפה לקחת ממני קצת חופש ולשחרר.
כאשר נפגשתי עם אופק, צלמת בעלת רגישות על ומומחיות אמתית ביצירת תחושת העצמה ואהבה עצמית, על מנת לצלם את התמונות המופיעות כאן, היה זה ביום שהתחיל עם התקף חרדה אמתני שהיה מלווה גם בתחושות פיזיולוגית מאוד לא נעימות. למזלי, עד השעה בה קבענו, כבר הצלחתי להתאפס. כשהגעתי לצילומים שיתפתי אותה בנושא לעומק, לא מתוך מקום של הכחשה או טשטוש, אלא דווקא על מנת לתת תוקף ויזואלי למצב כפי שהוא: לכידת אותם הרגעים בהם אני לומדת לחיות עם הדיכאון שלי בלי הסתרות.
אני אוהבת להיות מול המצלמה, בכל הבזק שלה היא חושפת צדדים אחרים שקיימים בי שלעתים אפילו אני מגלה לראשונה דרכה, אבל הפעם הגעתי לסט שונה מבדרך כלל, אולי לא ניתן לראות זאת במבט ראשון, אך מבעד לאיפור ולתפאורה, הבאתי איתי גם הרבה מודעות – ההבנה שהדיכאון נוכח גם הוא שם בכל פריים ופריים, ולא רק כשאני מסתגרת בבית, שרועה על הספה ובוכה ללא שליטה.
שורות אלו נכתבות עבור כל מי שמרגיש שהדיכאון מכלה כל חלקה טובה ממנו – אתם לא לבד. תמיד יש לאן לפנות. מערכת התמיכה שתבנה סביבכם תתגלה בפניכם אם רק תבקשו אותה. ואולי זה גם פשוט מכתב ממני אל עצמי מהעתיד, כדי שאוכל לחזור ולקרוא בעת הצורך את התיעוד הזה, ולזכור שאפשר וניתן לנהל חיים בריאים ומאוזנים לצד הדיכאון. הכל עניין של תקופות ותפיסה. זהו סיפור על מערכת יחסים שהתקלקלה, אבל גם של הכלת הכאב ותהליך הריפוי שאני עושה עם עצמי בעקבותיה.
טקסט: מעיין רודיך | צילום, איפור ועריכה: אופק בירנבאום
