‘הרגני נא אך בלי טיפת איבה’. כך מסתיימת הסונטה מספר 40 של שייקספיר, לפחות על פי תרגומה של זיוה שמיר. זוהי הסונטה שבה המילה אהבה מופיעה הכי הרבה פעמים, למיטב ידיעתי. כעשר פעמים בשיר של 14 שורות, כך שיש רק ארבע שורות בהן אין אהבה בסונטה מספר ארבעים שנחשבת, ולא רק בזכות הריבוי של המילה שמתחילה בא’, כנואשת ביותר. לו יכולנו, היינו כותבות שיר אהבה במשקל ימבוס (עם הברה מוטעמת ואחת שאינה) למר רייף, או במקביל בלדה נוגעת ללב שסמוכה, נגיד, גם לשירים האפיים על אבירים שנלחמו בדרקונים מרושעים ומפלצות. שיר מסוג זה, שהיה מוקדש למוטי, היה מתאר כיצד הוא הגיח, יפה ואצילי כמו הגירסה הזכרית של נימפה, כדי להביא או לפזר יופי. סביר יותר להניח שהיינו משתמשות במילה ‘לפזר’ או אף ‘לזרוע’, אם כי מילה זו היתה עשויה לרמוז או להוליך למקומות שאליהם לא בהכרח התכוונו.

אם הוא היה אביר, היה ניתן להמשיל אותו לכמה מהדמויות הגדולות בהיסטוריה של המוסד הימי ביניימי הזה של מעמד משונה וחדש של אצולה לוחמת. למשל לאלכסנדר נבסקי, שהצליח להילחם ולנצח את השוודים הארורים, או ג’ון הוקווד, שנלחם יחד עם שכירי החרב שלו לטובת הממלכות של איטליה תמורת תשלום נאה, או אדוארד ‘גלימה שחורה’ שנלחם באחד מהקרבות החשובים של תקופתו. מוטי דומה לכל אלו גם כי לכולם היה, לפי הפורטרטים שלהם ,חוש טעם מרהיב, אך גם כי הוא נלחם למען מה שנכון וצודק ועושה את זה עם המון המון סטייל.

היום, לאחר תקופה ארוכה, מי זוכרת בכלל על מה היתה מלחמת מאה השנים בה השתתף אדוארד הנסיך השחור? או מה הניע את השוודים לנסות לכבוש חלקים מרוסיה ב’קרבות הקרח’ הקשים? מה שחשוב, ככל הנראה זו האצילות, הכוונות הטובות וכמובן, שוב, הסגנון.

מוטי רייף הוא היזם והמפיק של שבוע האופנה שמתקיים השנה בחסות ‘דאב’ וייקחו בו חלק טובי המעצבים המקומיים, אך מה שיזכר בו, לאחר שעננת הגלאם תתפזר, יהיה רייף שנלחם שוב כדי לקדם את המעצבים, כדי לעשות כל מה שניתן לטובת עולם האופנה הישראלי, על אף כל המכשלות ולהיטיב עם כל עלם ועלמה שיקראו לדרכו.