האמן הבינלאומי שי זילברמן, שעבודות הקולאז’ שלו מושפעות מאלמנטים פיסוליים ומהסביבה הארכיטקטונית, מציג בימים אלו בתערוכה קבוצתית בשם ‘אופטימיזם: מודרניזם מסורתי בקובנה 1918 – 1940’ וזה מרתק

התערוכה ‘אופטימיזם’ עוסקת בזווית נוספת של המודרניזם דרך מבט בעיר המזרח אירופית קובנה בשנים 1940-1918. כמו בתל אביב באותה תקופה, גם האדריכלות המודרניסטית של קובנה שיקפה את תהליכי בניית הזהות ואת האידיאלים האופטימיים שרווחו בין שתי מלחמות העולם: שנים שבהן שימשה קובנה כבירה זמנית של הרפובליקה העצמאית של ליטא. בתקופה זו נבנו בקובנה יותר מ-10,000 בניינים והיא הפכה לעיר אירופית מודרנית. עם זאת, שלא כמו העיר הלבנה של תל אביב, המודרניזם בקובנה היה אבולוציוני ולא מהפכני. התערוכה מציגה מורשת מודרניסטית רחבה ומגוונת בגישה הומניסטית ואקלקטית, באמצעות מחקר היסטורי ולצד עבודות אמנות שנוצרו במיוחד לכבוד ההכרזה של קובנה השנה כבירת התרבות של אירופה. מהלך התערוכה, כמו גם תהליך פיתוחה, משקפים את השאלה שעמדה ביסוד פעולתם של מעצבי הערים באותה התקופה: כיצד אדריכלות וחזון אופטימי יוצרים זהות עירונית ונרטיב תרבותי, הבאים לידי ביטוי עד היום.

תספר קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? 

הדימויים שצירפתי כאן לקוחים מתוך תערוכה קבוצתית שהשתתפתי בה בקובנה שבליטא שנקראה מודרניזים לעתיד וקיבצה אמנים מתחומים שונים שהגיבו לאדריכלות המודרניסטית הייחודית של קובנה. שירטטתי מחדש תוכניות מתאר מקוריות מארכיון העיר של בנינים שונים, שחלקם אף נשארו בגדר רעיון, ויצרתי מעין גריד מדומיין שמורכב מפירוק והרכבה מחדש של אותן חזיתות שנחתכו על ניירות צבעוניים  ב cnc.

איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים?

לכל פרויקט יש את עולם הדימויים היחודי שלו שנאסף ומתפרק בסטודיו לדימוי חדש. אני מתבסס כמעט ברוב המקרים על דימויים קיימים מתוך עולם הדפוס, אלבומי צילום, מגזינים מגדירים וכו’ מעשורים שקדמו לעידן הדיגיטלי ויוצר מהם שיבושים, הכלאות ושאר מפגשים אקראיים. בנוסף, אני עובד עם אוסף דימויים מתוך מאגר הספרים שיש לי בסטודיו ויוצא ״לצוד״ במידת הצורך חומרים חדשים בחנויות יד שנייה, למשל.

מה אתה נוטה לחפש שאתה יוצר?

מה שמוביל אותי בעבודה זה הדימוי המודפס, פוטנציאל שלפעמים מממש את עצמו לצד החומר שעליו הדימוי מודפס, כלומר סוג הנייר סוג הדיו וכו’. אני משתדל לא לעשות ״אילוסטרציות״ לרעיונות שיש לי בראש ונותן לדימויים לקבוע  את סוג החיבור שמתקבל שהוא תמיד אם כך חומרי ורעיוני. העבודות המוצלחות נולדות מתוך מפגש אקראי לחלוטין שהוא מעין ״בליינד דייט״ בין דימויים.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאתה אולי לא רוצה להיות אמן? האם היית עובר את אותו תהליך שוב?

הלוואי שהייתי יודע בגיל עשרים מה שכבר למדתי בגיל ארבעים אבל מצד שני אין קיצורי דרך וכל מה שנרכש בעבודה קשה אף פעם לא הולך לאיבוד כנראה. מעבר לזה שמעולם לא הרגשתי שאני אולי לא רוצה להיות אמן  אני מרגיש שיש לי עוד המון דברים ללמוד, אנשים מעניינים לפגוש ונהרות שצריך לחצות.

מהי התערוכה/פרוייקט שעשית שאתה הכי גאה בהם?

עוד מוקדם לומר אבל אני עובד על זה.

האם אתה שומע מוסיקה בזמן העבודה?

אלקטרו, ג’אז, אר אנד בי ומוסיקת עולם

מהי שיגרת העבודה שלך?

 זה משתנה. עכשיו אני מזגזג בין שמונה פרויקטים אז הרבה ניירת, עבודה משרדית, הגשות, הצעות מחיר, הפקה של דברים ופגישות מחוץ לסטודיו. בתקופות רגועות אני יכול לצלול לתהליכי עבודה שדורשים מחויבות פיזית ורגשית עבורם. אני עובד מהבית. שם גם הסטודיו נמצא. אני יודע שעבור הרבה אמנים זה סידור שלא תמיד עובד אבל תכלס כל מה שאמן קולאז’ צריך זה כסא שולחן ספרים מספריים ודבק וזו פעולה שיכולה לקרות מבחינתי אפילו במטבח שלך.

אם היית יכול להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?

 אני חושב שהייתי מבקש מהם להגיע אחרי שעת הסיאסטה והקפה שאחרי, על מנת שיגיעו רגועים ואולי מעט מטושטשים. אם את מתעקשת אז הייתי שולח אותם לקרוא את ״גורל הגן״, ספר שירה שכתב יאיר הורביץ ולראות את “The Garden” של דרק ג’רמן.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

את הבתים החתוכים של גורדון מאטא קלארק.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?

 כל תערוכה היא דיאלוג בפני עצמו. זה משתנה כמו שהעבודה שלי משתנה מתערוכה לתערוכה. יש אוצרים שהופכים להיות חברים קרובים, יש אוצרים שצריכים בתהליך העבודה יותר ספייס ונפגשים איתי בנקודות זמן מרוחקות בתהליך ויש אוצרים שאני צריך מהם יותר ספייס. אני אוהב את המבט החיצוני ולפעמים זה חשוב להבין את החיוב דרך השלילה של דברים. אני מקבל את זה שכל אדם פועל בצורה שונה וזה שאני האמן לא אומר בהכרח שהדברים סובבים סביבי. בדרך כלל אני שולח המון דימויים שמהווים עבורי השראה, מעין מוד בורד שנבנה ומתמגנט אליי בזמן תהליך העבודה, קטעי שירה או מחשבות שעולות לפני השינה. וגם יש אוצרים למשל שמסרבים לראות עבודה בתהליך מהנייד ומעדיפים לראות את העבודה הגמורה בסטודיו.. זה באמת תלוי.

איך אתה מרגיש כשאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?

כמו שמסתכלים מבעד לעדשה. עם ריחוק מסוים. אני מרגיש שהן היו הכנה לכל מה שאני עושה היום ואני שמח שעשיתי אותן כבר אז, על מנת שלא אצטרך לעשות אותן שוב.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניין ללמוד ?

אצל האנה הוך, חלוצת דאדא ואמנית קולאז’ פורצת דרך שהעבודות שלה לא איבדו דבר בעיני מהרלוונטיות וההומור שלהן גם כיום.

‘אופטימיזם: מודרניזם מסורתי בקובנה 1918 – 1940′, בית ליבלינג. פתיחת תערוכה, יום ה’ – 26.5.2022 | בשעה 19:00 | בנוכחות שגריר ליטא, האוצרות והאמנים פטריס ז’ידלביצ’יוס, מרטינאס טימינסקאס, מלגורזאטה מריה אולצ’ובסקה, רוקאס מיקסינאס, ארונס פריוקאס, אלכס קרטו ושי זילברמן | אוצרות: מריה דרמייטה, גיידרה ינקביץ וידה פטרוליס, ווילטה מיגוניטה-פטרולינה | אוצרוּת, עיצוב והפקה מטעם בית ליבלינג: שירה לוי בנימיני וענת לוי | 26.5.2022 – 30.8.2022