הכוריאוגרפית שרון אייל ממשיכה קדימה אחרי שעזבה את להקת המחול ‘בת שבע’ ויחד עם ההרכב החדש שלה ושל בן זוגה גיא בכר, יצרו עוד מאסטר פיס בשם HOUSE3 (המכונה גם ‘העבודה של החופש’) השניים יוצרים מסתורין, האנדרוגניות, המיניות, האפלוליות, השבטיות, הרובוטיות, האנרגיה, הארוטיות, החושניות והמקצב האורבאני חושפים את הצופה לניסיון להבין מה תפקידו במערכה של חיינו וקיומנו.
את שרון אייל אני זוכר עוד מ’אנפאזה’ של להקת המחול ‘בת שבע’, בעודי נער מתבגר, תיכוניסט שלא ממש יודע להבחין בין מחול לסגנון ריקוד אחר, זכרתי אותה ואת כישוריה הייחודים תמיד לטובה ומאז אני מעריץ שלה, וכל יצירה שהיא משתתפת בה, או פרוייקט אישי – אני שם.
בשבוע שעבר הציגה עם בן זוגה את ההרכב החדש שלה L-E-V ביצירה עוצרת נשימה וכזו הנותנת לצופה חומר למחשבה ללכת איתו הביתה ולא רק לשעה אחת אלא לכמה ימים ואפילו חודשים. HOUSE3 יוצאת דופן בכל קנה מידה אפשרי בזירה המקומית בתחום המחול ואפילו בזירה הבינלאומית ומקדימה את זמנה. חלל הבמה שחור, מוגבה. הקהל יכול לבחור בין אם לשבת על כיסאות או לעמוד מסביב לבמה, תחושה שכבר נותנת לך לדמיין מה הולך להתרחש הלאה. הריקוד נפתח עם כניסתה של שרון אייל, שמתקדמת על כריות כפות רגליה כאילו היא על נעלי עקב ברחוב הכי יוקרתי בפריז, היא מתקדמת לאט, נעמדת במרכז הבמה בבגד גוף שחור בוהק הצמוד לגופה, שמצוי בתנועה מתמדת, קשובה לכל מפרק שלה ונדמה גם של צופיה, חושפת גם אותנו,בתנועות קטועות במעין חלל ריק שמתעופפים בו מיליוני זבובים במיליוני שנייה בראש בזרועות וכפות הרגליים. וכשהיא עוזבת את הבמה, נכנסת הקבוצה, כולם ללא יוצא מן הכלל לבושים בבגד גוף בצבע עור מט. הקהל מנסה לעכל את מה שראה שנייה לפני כן, ולא מצליח עדיין להמשיך הלאה.
הקבוצה עומדת על מקומה, גברים ונשים באותה תנועה אך כל אחד בכיוון שונה, כולם מדברים בשפה של אייל. האחידות מהפנטת. בהמשך, הם מתקדמים בצעדים קטנים ומדודים, בירכיים מכונסות, כמחברים את כפות הרגליים לנקודות אנרגיה לתוך האדמה כאילו ממלאים מצברים כדי שיוכלו ללכת. פתאום, תנועה נוספת, הם מזיזים את האגן בחבטות קטנות וחוזרות, נוצר מאבק בין הדחיסות הפנימית למעטפת הגוף. ברגע אחר הם שואגים כעדר זאבים שהשתחרר עכשיו מהכלוב ויוצאים לצוד את אשר ליבו. הניגוד שבו אייל ובכר מדברים בין מתח פנימי מטושטש לשפה מדויקת חושפים לצופה חושניות ושאיפה לרעב.
ראויה לשבח הרקדנית, אוליביה אנקונה המצטיינת באיכות התנועה שלה. כשהיא יוצאת מן הקבוצה ומפגינה יכולת אינטימיות, שוב , הצופה נשאר המום מול התנועות שלה. החלק הראשון של היצירה מציג שפה תנועתית ייחודית של אייל בעזרת שימוש במבנה ובחלוקה פשוטה של החלל ואילו החלק השני, הטקס, מציג בעזרת המרכיב הצורני את אייל בצורה שונה ואחרת.
בתפקיד הכלה, או ‘הנבחרת’ מככבת הדוגמנית חן יאני, שהכירה את אייל ובכר לפני שנה וחצי, וביקשה להשתתף במופע. ‘אני מרגישה כאילו אני יוצאת מהמתים, זה מטורף. זה הכי בוטה. המתח והריכוז הפיסיים מרתקים אותי’ היא אומרת בביטחון מלא, ואכן כך מפגינה אמת וכנות כשלם אחד, היא חייתית, פרועה ומיוחדת. יש לה אינסטינקטים מופלאים והיא מוצאת את הטוב בכל מקום. היא אמיתית. היא מתקדמת לאט, על נעלי עקב גבוהים במיוחד, עירומה כביום היוולדה, שיערה השחור גולש. גופה היחיד שנושם על הבמה, מציע את עוצמת הריגוש הפנימי בצלעות הנפתחות ונסגרות, במבט למרחקים, בחזה המורם, כאילו היא מנחה טקס. היא מובלת על ידי הרקדן המרשים דאגלס לתרן, בלבוש שחור ועל עקבים גבוהים, והזוג מוקף בקבוצה.הנבחרת מתקדמת לקדמת הבמה, בתנועה פנימית בתוך גופם, תנועות אטיות בחלל האפל.
כל החלק השני, לא יכולתי להסיר את עיניי מהרקדן, תום ויינברג, שמצליח לקצור שבחים ותשואות לאורך כל הטקס, תום, מפגין יכולת ריקוד ותנועה פנומנאלית שונה ואחרת מכל רקדן שראיתי עד היום. התנועות החדות והבעות הפנים שלו משלימות את החסר לצופה בסצנת הטקס. ויינברג גורם לצופה לרצות עוד ממנו וכמה שיותר. היצירה מסתיימת בריקוד צמוד של כולם, הם שומרים על המתח שמתפרק ביניהם. פתאום הכול נגמר ומשאיר את הצופה לדרוש עוד פרק שהוא לא ראה. האור באולם נדלק ואני מנסה לעכל ולהבין את מה שהתרחש עכשיו על הבמה. האם יש המשך? אני מנסה לחשוב על קיום העולם? על תפקידי ותרומתי לסובבים אותי? האם אנחנו חיים בטקסיות מסוימת? אין ספור שאלות פתאום צצות לך בראש, אבל מעבר לזה אתה נותר עדיין נפעם מתנועות הרקדנים והרקדניות, את המפרקים שלהם שראית ממש כאילו יצאו זה עתה מרחם אמם.
שרון אייל,42, רקדה 23 שנה בלהקת המחול ‘בת שבע’ עד לפני שנה וחצי שהודיעה על סיום שיתוף הפעולה והחלה לצעוד אחר הפרוייקט שחיכתה לו כל השנים, להקה משל עצמה, יחד עם בן זוגה גיא בכר, 36, שאותו הכירה כאשר עסק בהפקת מסיבות ואירועי מוסיקה ואמנות מחתרתיים. השניים הקימו את L-V-E ואת היצירה הראשונה שלהם.
ללא ספק, ביצירה HOUSE3 יש המון מסתורין שאפשר למצוא בקולנוע או בווידיאו ארט, כמו אותן סצנות מתפרקות שמשאירות את הצופה בניסיון להבין האם זה מושלך עליו? יש גם משהו מאוד אפל ואנדרוגיני כמו פיסות חלום שמתחברות, מין שיעור בפסיכולוגיה אנליטית, ומאידך, יש גם משהו על טבעי, חוצני או חייזרי. אייל ובכר משתמשים באימפקט המסתוריות, הפחד, האפלוליות, המוות והאימה בו זמנית. אתה מרגיש כאילו רוחות ושדים רודפות אחרייך במהלך כל היצירה.
אורות האולם דלקו, קבוצת הרקדנים לא יצאו אל קדמת הבמה בכדי להשתחוות לקהל הצופים שבא לראות אותם, ועד מהרה החל זה לצאת מהאולם. אני נשארתי פעור פה, לא מבין קצת כיצד אפשר לא להודות לקהל שטרח להגיע ולשלם מכספו ולא להשתחוות. התחלתי ללכת ברחובות העיר, ליל שישי, חצות, אני מדליק עוד סיגריה לזכר המהפכה, ומעלה שאלות רבות על הקיום? התרומה שלנו כאן כאנשים? כיוצרים? מה קרה לעוצמה, לווליום, לכוח, לשבטיות- כל הדברים שנהפכו עם השנים לשם הנרדף של חיינו.
