רובוטים ענקיים, הם בכל מקום
נראה שהיצורים המתכתיים החליפו את הענקים המיתולוגיים ותפסו את מקומם בז’אנר הקולנועי. יש ככל הנראה משהו בהם שמתאים יותר לעידן הנוכחי. הם עקפו את הנשים הביוניות העצומות ואפילו את החיות שספגו קרינה רדיואקטיבית ונעשו לכוכבים הראשיים בהוליווד. מי שצריך הוכחות יכול לראות את סדרת ה’רובוטריקים’, את ‘רובוט הפלדה’ , את ‘היילו 4’ ועוד ועוד. הסרט ‘פסיפיק רים’ גם מוקדש להם. רק הפעם מדובר בוורסיה שונה מזו שהכרנו. מעט אלימה יותר. למעשה.
מאז עידן המחוות של טרנטינו לא ראיתי קולאז’ כל כך אלים כמו בסרט ‘פסיפיק רים’. אני משוכנעת שגם פספסתי כמה חלקים מהפאזל אבל אם לקחת את הרפרנסים העיקריים אז זה משהו כמו ‘פארק היורה’, פוגש את ‘איירון מן’,מחבק את ‘גודזילה’ מנמנם בכפיות עם ‘הנוסע השמיני’ ומציץ אפילו ל’מטריקס’. כן, כן.
לא אכפת לי, אני אוהבת רובוטים, סרטים מוגזמים, משוללי כל היגיון ושחקנים נאים. הפעם מדובר במפלצות ענק הבוקעות מלב האוקיינוס ומאיימות להחריב את כדור הארץ, יחידה מיוחדת של רובוטים ענקיים נלחמת בהם, אלו מופעלים על ידי צמדים של לוחמים המפעילים אותם בשעה שהם יחד בבטן הפלדה ושהתודעה שלהם מסונכרנת. משמע הם מאחדים מוחות או משהו כזה כדי שהרובוט ידייק ככל האפשר במהלומות הקרב שלו. למה? אני לא חושבת שיש הסבר הגיוני. אבל זה עבד, עד שפחות, ואז הממשלה מחליטה להקים חומת הפרדה שתחצוץ בניהם לבין היצורים המימיים והמכוערים ולהיפרד מהרובוטים המיושנים לכאורה שמצידם לא מפסיקים להלחם ונאלצים לבסוף לרדת למחתרת כדי להציל את היקום וכל זה.
אז יש קרבות אדירים בין היצורים התת ימיים המבליחים אחת לזמן מה לבין הרובוטים שמאחוריהם, או בתוכם מסתתרות כאילו דרמות קטנות, אבל ממש קטנות. כמו הגיבור המסוקס שאיבד את אחיו בקרב עקוב מדם בעוד הם בקונקשן תת הכרתי, לוחם מבוגר ומסור ובנו המתנשא המשמשים גם הם כיחידה, לוחמת שהמפקד מונע ממנה לצאת לקרב מסיבות רגשיות וכולי. אבל לא באמת אכפת לך מאף אחד מהדמויות, אז מילא. במובן הזה אפשר לחשוד בבמאי דל טורו, באותה האשמה שמפנים כבר ממזמן כלפי טים ברטון, וזה שהוא טוב יותר בלביים בובות ואנימציה. עיקר הדרמה מתרחשת כאשר יש תוכנית להפציץ את בסיס האם של המפלצות ויש הרבה חומר נפץ כי יש גם רוסים ואיפה שהם נמצאים אז הכל יותר קל. לפחות בעניין כורים גרעיניים.
הא, יש גם את צמד החוקרים המוזרים לכאורה, מאחר ואין תקציב לצבא המורדים אז הם מסתפקים בדוקטור קינקי עם פטיש למפלצות ואחד מסורתי מידי הנצמד לסטטיסטיקות, אלו מספקים אתנחתה קומית כמעט. הדוקטור הפסיכוטי משתמש בטכניקת הסנכרון של הלוחמים עם שבריר מוחה של מפלצת ו – יש לו תובנות, הלאה הסטטיסטיקות, בוא נתחבר לשאריות מוח. אי אפשר להתנגד לרעיון (מלבד הקולגה השמרן כמובן) וזה אפילו די הגיוני בהתחשב בנסיבות, שלא לומר גאוני או אפילו איך לא חשבו על זה קודם וכאן נכנס סוחר האיברים, כי אם יש גופות ענק מישהו חייב להרוויח מזה, בטח ביפן! הפעם הצופה מקבל את טום וייטס האליל כסרסור של חלקי גוף. טום וויטס, מה יש להוסיף? ליהוק מושלם, לפרסונה יש את הלוק הכי מעורר השראה, משהו בין אובר גלאם, סליז וסופר גרוב (אפשר להקדיש לו גם ז’אנר) הוא ימכור לך טפיל של מפלצת ואתה לא תבין איך חיית עד עכשיו בלי.
מרגיש ארוך מידי? ובכן גם הסרט מסרב להיגמר, הרבה מאוד קרבות, אבל אין תלונות, זה החלק הטוב והיפה, אפשר לכתוב על הסצנות הללו זה יצירה אפית, פואמה, להכניס עוד ערך במיתולוגיה כל מיתולוגיה, למחוק אחד. זה יראה הגיוני. שהאקס האהוב עלי הפנה את תשומת ליבי לכך שאולי יש מסר פוליטי או חברתי בכך שלאחרונה בקולנוע לאויב הנורא של האנושות אין תודעה (כמו זומבים, מפלצות וכו’) אבל אני ממש מתקשה להאמין שמישהו השתיל איזשהו סאב טקסט בטראש המופתי הזה. אם זאת אני מודה שמי שמחפש מן הסתם ימצא. אבל חבל על המאמץ.
מפה לשם, המדענים מאחדים מוחות בסגנון צרפתי, להלן מנאז’ א- טרואה (משק בית לשלושה( למי שלא ברור אז שניהם מתחברים למה שנשאר ממוח של גור מפלצות. דבר שמביא לתובנה שמביאה להפי אנד, בכל זאת סרט אקשן הוליוודי, ובטח לסרט המשך, שנודה, אנחנו נהיה הראשונים להתייצב ולראות.
התמונות באדיבות גלובוס גרופ
