יש במאים שיש להם חזון שאפשר די בקלות לתמצת בכמה מילים, כמו נאמר דיוויד לינץ’ או פול אנדרסון. יש כאלו שיש להם קריירה ליניארית למדי שמתחילה בנקודה מסוימת, מגיעה לשיא שקשור על פי רוב למפנה תרבותי רחב יותר – כלומר להיות חלק משינוי מערכתי כולל או פשוט להימצא על הגל הנכון במקום הנכון, כמו למשל ספילברג שביים את שנות השמונים כקולנוע שנשען בצורה משמעותית על הפקה יוקרתית וקרץ לקהל יעד צעיר יותר ממה שהקולנוע נהג לעשות על פי רוב. יש במאים שנעשים לא משמעותיים בערוב ימיהם כמו למשל במאי גל חדש צרפתי שלא ננקוב בשמו שפנה לעשות יצירות אזוטריות או ניסיונות קולנועיים, תלוי איך מסתכלים על זה, או אוליבר סטון שקשור לתחילת הקולנוע הפוסט מודרני וסגנן אותו יותר מכל במאי אחר כדיסטופיה שמורכבת מרבדים על רבדים של פרגמנטים. יש את אלו שמגע היד שלהם קלאסי ושהצליחו למצב את עצמם כמותג כמו וודי אלן או סקורסזה ויש את בריאן דה פלמה שאיפשהו נופל באמצע כל ההגדרות האלו.
דה פלמה נולד לדור של קולנוענים שהגדירו את התעשייה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. לפני הריבוי של מוסדות הלימוד הוא עזב את לימודי הפיסיקה באוניברסיטת קולומביה והמיר אותם בלימודי משחק, כאשר הוא היה אחד מהגברים הראשונים שסיימו את מכללת שרה לורנס לתאטרון (אחרי שההרשמה נפתחה גם למין הזכרי). משם הוא המשיך בצורה די מהירה לכיוון השאיפה שלו לעשות קולנוע. כאשר ,לפי ראיון שנתן בשנים מאוחרות יותר, הוא נדבק בשאיפה ליצור סרטים לאחר צפייה ב’אזרח קיין’.
דה פלמה נודע בעיקר, כבר מהשלב הראשון, בזכות פיתוח סגנון הג’אמפ קאט. הוא יצר סרט דל תקציב עם רוברט דה נירו הצעיר מאוד (התגלית של השחקן האיקוני למעשה מיוחסת לו) ותוך כדי עבד ביצירת סרטים לגופים ממשלתיים גדולים ולאחר מכן בהפקת סרטים דוקומנטריים, בעיקר על אמנות ופרפורמנס. כל זה היה בשנות השישים שהנושאים האלו היו חדשים מאוד והגישה הקולנועית המתפתחת שלו הייתה רעננה. את המעבר להוליווד הוא עשה בבימוי הסרט ‘קארי’ על פי מותחן של הסופרסטפן קינג, שכמו דה פלמה עדיין לא היה בזמנו מוכר לציבור הרחב.
משם הוא המשיך לייצר בעיקר מותחנים, והוא מוכר לרוב האנשים כמי שביים סרטים כמו ‘פני צלקת’, ‘הבלתי משוחדים’ ‘הדליה השחורה’ ו’דרכו של קרליטו’. הוא עדיין מזוהה בעיקר עם הז’אנר הזה יותר מאשר הניסיונות שלו בדרמה והסרטים האקספרימנטליים שיצר בתחילת דרכו. רוב הביקורת שהופנתה כלפיו הייתה יחסו לגבי נשים והוא הואשם במיזוגניות שמסווה את עצמה בתחכום, וזה בעיקר בגלל הדברים הנוראיים שנוטים לקרות לנשים בחלק מהסרטים שיצר.
לעומת זאת סביר להניח שהפשעים הקולנועיים הגדולים שלו מגיעים דווקא שהוא מנסה להתעסק בארוטיקה. כמו סרטו האחרון ‘תשוקה’ עם רייצ’ל מקאדמס, וכמו ‘פאם פטאל’ עם רבקה רומיין סטאמוס. סביר להניח שהביקורת בנוגע לדמויות הנשיות שלו הגיע דווקא מהניסיון חסר החן לייצר גיבורות עם פן ארוטי שמזכיר מעט במראה והעלילה של בי מוביז משנות התשעים. מצד שני ההישגים שלו בתחום המאפיה יכולים כמו אצל בן דורו, סקורסזה לפצות כמעט על הכל.
