את אהוד בן ש”ך פגשתי לראשונה בחורף שעבר בתחקיר לסדרה התיעודית אותה ביימתי – ‘מלכוד 73’. ידעתי שבן ש”ך הוא איש עסקים מצליח, יזם אבל גם קולנוען (‘כאילו לא הייתה מלחמה’/ 2009) איש רדיו ומי שכיהן 13 שנים כיו”ר בית הספר למוסיקה – רימון. ידעתי שהוא היה קצין שריון שנפצע אושפז וחזר אל התופת. המלחמה הארורה הביאה אותו לחתום על מכתב הקצינים שהופנה אל כל שרי הממשלה ההיא של – 1974. במכתב ההוא הם כתבו ‘לא עוד’.
אחר כך ראיתי את התמונות התלויות בחללים הגדולים של ההאנגר בנמל יפו. לא יכול היה להיות ניגוד גדול יותר ואולי לא? מה שנותר ממחסן ענק מתחילת המאה הפך ללוקיישן מדהים. על קירות אבן לא מסותתים תלויות עבודותיו של צייר שלא למד במסלול הרגיל של לימודי אמנות, למרות ואולי דווקא משום שכך יכול היה אהוד להיות איש חופשי לתת לנפשו ולייצריות שבו לעוף קדימה.
עולם הציורים שלו מלא בצבעוניות, דימויים מרתקים לא תמיד גלויים אל העין ולרוב גם אין פנים ברורות – כאילו באו לספר את שנמצא אי שם מתחת לצבע, מתחת לפנים האפלות לרגליים הממהרות. התרסה? חלקי זיכרון כואבים? קומפוזיציה בלי סדר וכתמי צבע גועשים כמו באו לספר את להעיד את שלא נאמר – את הכאב והזיכרון שרוצים להדחיק. הזיכרון שמפריע, הפרעת קשב?
עמדתי מול העבודות מהופנטת. זכרתי מהתמונות של אהוד את המשפחה המאושרת של אבא אמא ושני ילדים. תל אביב של שנות ה- 60, הכל היה אושר אחד גדול. אז הגיעה המלחמה והכל התפוגג ונזכרתי במשורר הפולני תדיאוש רוז’ביץ’:
‘הגיעה שעתי / הזמן דוחק / מה לקחת / אל הגדה ההיא / מאומה / אז זה / הכל / אמא / כן בני / זה הכל / אז זה רק זה / רק זה / אז אלה כל החיים // כן כל החיים’.
‘כשבעברו של אדם טמונה מלחמה עתידו רדוף בעברו והוא לעיתים נשאר לבד, כי מלחמה אי אפשר לתפוס וממלחמה אי אפשר להיפרד. אצל בן ש”ך התודעה נצרבה בחולות סיני וכולאת בתוכה את גיהינום המלחמה. הניסיון לצייר גיהינום הוא ילדותי ועל כן המימד השלישי, מימד העומק, אינו נחוץ לו’. (חגי ליניק’ מתוך הקטלוג).
הרגשתי את עוצמת המלחמה, הרגשתי את הכאב. אבל חוויתי את העוצמה הצבעונית. בציורים של אהוד יש מחווה לפיקאסו, לג’קומטי, לפול קליי ולרפי לביא. אבסטרקט צבעוני רגשי וייצרי כשפתאום עומד לו בית קטן וכתוב עליו HELP ME OUT . ‘הפרעת קשב’ קרא אהוד לתערוכה שלו. הפרעת קשב שלנו? הרעש שאנחנו מייצרים לשווא? הדלתות שלא נפתחות? העולם שסוגר עלינו? הלמות הפגזים? הכל חוזר, הולך ובא צליל רפפטיבי שלא עוזב את העיניים המתבוננות בציורים.
בשנת – 2011 כתב אהוד: ‘ברכבת ללונדון. שוב כדורגל. מסיים לקרוא את ‘חמניות עיוורות’ על הקצין קרלוס אלגריה שכתב אלברטו מנדס. קרלוס מואס במלחמת האזרחים, מניף דגל לבן (ניצחון במהופך, כדבריו) ועורק לצד המפסיד. ארבע תבוסות בספר, ארבע דמויות שהן אחת. את הראשונה תאר כך – ‘אם יחשוב הלב הוא יפסיק לפעום’ ורק ברביעית הוא מבין כי ‘רק למתים המלחמה באמת תמה’. וכך גיבוריו ממשיכים לשאת אותה – יום יום, שעה שעה, עד יומם האחרון’. ‘רק למתים המלחמה באמת תמה’. במשפט אלמותי זה סיים אהוד את הסדרה ‘מלכוד 73’.
‘הפרעת קשב’ /תערוכתו של אהוד בן ש”ך/מה – 7 בנובמבר – 7 דצמבר/מחסן 2/האנגר 2/יפו