אם אתם אוהבים מבטא טקסני, סצנות מלאות בקרבות אקדחים, מרדפי מכוניות בסגנון שנות השלושים אש ועשן, תמונות צבעוניות של דרום ארה”ב בתקופת השפל, צפייה באנשים הולכים לכלא פורצים ממנו מספר פעמים וחוזרים אליו מספר פעמים – אז תתאהבו בסדרת הטלויזיה החדשה (ששודרה כארוע טלויזיוני בשלושה ערוצי טלויזיה אמריקאיים במקביל מחוף אל חוף במיתוס בן שמונים שנה ושמסרב להישכח) ‘בוני וקלייד’. הסיפור, המעט בדיוני, של שניים מפורעי החוק האהובים והידועים לשמצה ביותר של אמריקה סחף 9.8 מיליון צופים!!!!!
הביצוע החדש , בוני וקלייד הטלוויזיוניים של ברוס ברספורד, שומר על התיעוד ההיסטורי באופן הדוק יותר מאשר כל גרסה קודמת של הסיפור, פרט לעובדה אחת מוזרה: בסדרה בוני היא לא התוצר של עוני קשה יום של מערב דאלאס אלא היא מה שנחשב למעמד ביניים בטקסס. ב – 1934 גדלה עם אמא אוהבת (הולי האנטר). כמו בוני פרקר האמיתית השחקנית הולידיי גריינג’ר רוצה תהילה.היא משתוקקת להיות כוכבת קולנוע, רקדנית, מישהי שהיא במרכז תשומת לב. אז היא יוצרת סיפור משלה יחד עם קלייד ,השחקן המעולה אמיל הירש, שמאפשר לה להגשים את חלומה. כמו שמכריז הכרוז בסרט – ‘הוא החזיק את הרובים. היא קראה את מספר היריות’.
בוני היא הדמות היחידה בסדרה שאינה אומרת נואש ומושכת את עצמה מבור הביוב. גריינג’ר (בוני) ששיחקה את דמותה של לוקרציה בסדרת הטלוויזיה ‘משפחת בורג’ה’, היא הפתעת הסדרה כשביכולות מפתיעות היא מפצה על התסריט החסר. בין אם משתובבים בריקוד אסם במוצאי ראשון או כיצד היא יורה ממקלע תומפסון או אפילו הפוזות שהיא מפגינה לקלייד שמצלם אותה. היא תמיד יודעת שהוא מסתכל עליה ומאיזו זווית. היא האטרקציה העיקרית והיא יודעת את זה. בוני פרקר האמיתית ידעה שהיא מפורסמת ואהבה את תמונותיה בעיתונים, אבל היא לא צפתה מראש עד כמה עמוק היא הצליחה.
הסדרה מדייקת להפליא בסטיילינג התקופתי, באווירה, בהצגת הנשים הקטנות הכנועות לצד קצת פמינזם באופן עדין, מניפולציות בלתי נשלטות לכאורה של בוני ואהבתם של השניים כמו שרק הקולנוע יודע להמציא. הכל עובר בתמימות די משכנעת עד כדי כך שבאמת אתה חושב, טוב קצת שדדו מה נורא כל כך? על הדרך נרצח שוטר, נורא. אבל האמת, נרצחו הרבה שוטרים שהפריעו לעבריינים. זה קרה אז, זה קורה היום.
לבוני וקלייד שקל לנו להתאהב בהם מתווספים השחקנים הולי האנטר וויליאם הארט שרק מוסיפים נופך דרמטי אמין לסדרה. בראיון ל ‘ניו יורק מגזין’ סיפרה הולידיי גריינג’ר (בוני): ‘בוני היא דמות מרתקת, אינטנסיבית, משלבת ילדותיות עם סקסיות. כשקראתי את התסריט לא ממש אהבתי. אבל עם סיום קריאת התסריט הפכתי להיות ‘בוני’ – אנוכית, רעבה לתהילה, סוג של כלבה. כל זה גרם לי לרצות לשחק אותה עוד יותר’.
ולסיפור האמיתי: בוני פארקר (1 באוקטובר 1910 – 23 במאי 1934) וקלייד בארו (24 במרץ 1909 – 23 במאי 1934) היו מראשוני הפושעים המפורסמים שהגיעו למעמד סלבריטי בעידן המודרני. הם פעלו במרכז ארצות הברית בזמן השפל הגדול, בשנות ה- 30. בוני ידעה כיצד להעצים את הפופולריות של שניהם וערגת הקהל לשמוע את קורותיהם וזאת על ידי תמרון התקשורת. הם משכו תשומת לב רבה מצד אלו ומעלליהם ריתקו רבים מקוראי העיתונים של אותה תקופה. אנשים עניים ונואשים המתמודדים עם המשבר הכלכלי הגדול. כך למשל, עיתונים רבים מיהרו לפרסם את הפואמה שכתבה ‘סיפורם של בוני וקלייד’. שירים אחרים שלה, בעיקר – ‘סאלי המתאבדת’, מצביעים על משיכתה להשתמש בעגה ושפה של העולם התחתון, שיש המייחסים את התמצאותה הרבה בה למגזיני הבילוש שהיא נטתה לקרוא. כתיבתה של בוני נגעה בעיקר ללבם של המובטלים אשר השתייכו לשכבות החלשות באוכלוסייה, שהיו כשליש מסך כל אוכלוסייתה של ארצות הברית, חסרי יצוג פוליטי שראו בחבורתו של בארו מעין סיפור ‘רובין הוד’ המכה בבטן הרכה של הממשלה ‘חסרת האכפתיות’.
קלייד תואר על ידי אחד מהביוגרפים כ’קצר וכחוש’ ובוני, אמר ידיד משפחה, היתה ‘ילדה קטנה וחמודה’. הם נפגשו בבר מקומי במערב דאלאס. קלייד כבר היה ידוע לשמצה. העבירה הראשונה שלו הייתה גניבת תרנגולות. מאוחר יותר הוא החל לשדוד תחנות דלק וחנות מכולת. על מעשיו אלו הוא הועמד לדין ונשלח לגיהנום של כלא Eastham שבו נאנס על ידי אסיר. (האסיר נהרג על ידו מאוחר יותר). פרקר היתה מלצרית כאשר היא פגשה את קלייד, שאיתו היא הרגישה קשר רוחני באופן מיידי. השניים הפכו לידוענים מטקסס, לאלבמה, לאיווה, ללואיזיאנה שבהם תכניות הרדיו לא פסקו מלספר למאזיניהם על מעללי הזוג , תוך כדי פריצה לבנקים או פריצה למחסני נשק. הזוג הכריזמטי שדד בעיקר בנקים, אל אף שבארו העדיף דווקא חנויות קטנות ותחנות דלק. פארקר ובארו פעלו כחלק מכנופיית עבריינים אותה הנהיג בארו. למרות האמונה הרווחת, תפקידה של פארקר בכנופיה היה, ככל הנראה, משני. על פי עדותם של חברי הכנופיה וו. די. ג’ונס וראלף פולץ, היא מעולם לא ירתה בנשק ותפקידה היה לוגיסטי בלבד. השנים היו ודאי נשכחים היום, אם הם היו פשוט נתפסים ועומדים לדין. במקום זאת, החבורה המיוחדת זכתה למעקב במשך כמעט שנה עד למארב הקטלני בגיבסלנד, לואיזיאנה, ב -23 במאי 1934. באותו רגע, בוני וקלייד הפכו, מאנשים אמיתיים לגיבורים מיתיים. הם נהרגו על ידי כוח של ארבע שוטרים מטקסס ושני שוטרים מלואיזיאנה שפתחו באש תופת. בוני וקלייד נורו יותר מ- 50 פעם כל אחד.
לפני הירי, השוטרים שלפו לכיוונה של המכונית את נשקי הבראונינג האוטומטיים שהוזמנו מראש, זאת בנוסף לרובים, רובי ציד ואקדחים. על פי עדות השוטרים: ‘לכל אחד מששת השוטרים היה בחזקתו רובה ציד, רובים אוטומטיים ואקדחים. פתחנו באש עם הרובים האוטומטיים אשר נשלפו מבעוד מועד, בטרם המכונית עמדה בקו האש שלנו. אחר כך השתמשנו ברובי הציד. עשן יצא מהמכונית והיה נראה כי היא עולה באש. לאחר שירינו ברובי הציד, שלפנו את האקדחים לעבר המכונית והשתמשנו בהם, כאשר המכונית עברה את מיקומנו ונכנסה לתעלה בצד הכביש כ- 20 מטר מאיתנו. המכונית כמעט והתהפכה אך אנחנו המשכנו בירי לעברה על אף שנעצרה היות שלא התכוונו לקחת סיכונים מיותרים’.
אחד החלקים המרכזיים הנתונים במחלוקת סביב מותם של בוני וקלייד נוגעים לנקודה כי כיום בארצות הברית, גם במצבים מאוד מסוכנים, אם אין איום ישיר ומיידי לחיים, השוטרים נדרשים לאפשר לנאשמים להיכנע בדרכי שלום בטרם עשיית שימוש בכוח קטלני. המכונית כשבתוכה בוני וקלייד הירויים מכל צד אפשרי הפכה למטרה נייחת לציידי מזכרות. השוטרים לא הצליחו לעצור את האנשים שגזרו קצוות משערה של בוני, שמלתה האדומה נקרעה לגזרים וארנקה נשדד. היה מי שלקח את טבעת נישואיה והיה גם מי שניסה לנתק את אוזנו של קלייד. בהלוויה של בוני השתתפו קהל של כ- 40,000 איש ובהלוויה של קלייד היו כ – 20,000 איש.
המיתוס של בוני וקלייד לא מת. מדי שנה, סמוך למועד בו התקיים המארב, מתקיים ‘הפסטיבל של בוני וקלייד’ בעיירה גיבסלנד, לואיזיאנה. מיקומו המבודד של המארב על הכביש המהיר מס’ 154 מצוין על ידי גל- עד שהושחת ביריות אקדח ועל ידי גונבי מזכרות. לגל-עד נוסף לוח מתכת המהווה גרסה מוקטנת של גל-עד האבן אך גם הוא ומחליפיו נגנבו. במיקום המארב נמצא מוזיאון ‘האמבוש של בוני וקלייד’ שפתוח עד 18:00, כל יום מלבד ימי רביעי.
בדאלאס-טקסס נותן מדריך מקומי סיור בן 4 שעות לאתרים מתוך חייהם של בוני וקלייד. מתחילים מבית הקפה בו הם נפגשו לראשונה ועד אל המקום בו הם רצחו שני שוטרי סיור, בעלות 250$.
בוני וקלייד ביקשו להיקבר זה לצד זה אך קרוביה של בוני, משפחת פארקר, לא הסכימו לכך. כיום, קלייד בארו קבור בבית הקברות ‘Western Heights’ ובוני פארקר ב -Crown Hill’ Memorial Park’ – שניהם בדאלאס שבטקסס. המילים הבאות חקוקות על מצבתה של בוני ולקוחים משיר שכתבה:
כשם שהפרחים הופכים מתוקים יותר
על ידי השמש והטל
כך העולם הופך בהיר יותר
על ידי חייהם של אנשים כמוך.
המכונית מנוקבת הכדורים בה בוני וקלייד נהרגו והחולצה שקלייד לבש ביום האחרון לחייו מוצגות ב – ‘Primm Valley Resort’ בפריאם, נאוודה. עד לשנת – 1967 עלילותיהם של זוג הסלברטיאים בוני וקלייד שימשו השראה לסרטים וספרים. הספר – Thieves Like Us של אנדרסון אדוארד יצא לאור בשנת – 1937. הספר הושווה לכתיבה של המינגווי ופוקנר. ריימונד צ’נדלר כתב עליו: ‘אחת מהנובלות הגדולות של שנות ה- 30’. את הסרט של פריץ לאנג, משנת- 1937 You Only Live Once”, מבקרי הקולנוע מציינים שזהו הסרט הטוב ביותר לתקופתו. ואילו הסרט They Live By Night (1949) של הבמאי האגדי ניקולס ריי הוגדר כסרט הפשע הרומנטי של כל הזמנים.
בשנת – 1967 הגיע הסרט שאהבנו לאהוב ‘בוני וקלייד’ של ארתור פן עם וורן ביטי ופיי דאנאוויי שנתן מכת אגרוף לבטן האמריקנית השמרנית. המבקרים בזו לסרט הקיצוני בעיניהם שמדגיש סצינות אלימות ואווירה ניהליסטית. בעיקר הניו יורק טיימס שכינה את הסרט ‘פיסת סלפסטיק זולה אדומה מרוב אלימות מהסוג המזוויע ביותר’. בוני וקלייד קיבל פרסי אוסקר עבור השחקנית המשנה הטובה ביותר אסטל פרסונס (Estelle Parsons) והצילום הטוב ביותר (Burnett Guffey) ונבחר לשימור בידי ארכיב הסרטים הלאומי. ולסיום אנקדוטה לבמאים שביננו: לחברת Warner Bros.-Seven Arts היה אמון מועט כל כך בסרט כך שבצעד, שלא היה לו תקדים, באותה תקופה, הם הציעו לוורן ביטי, שזה היה לו סרטו הראשון כמפיק – 40% מההכנסות במקום התשלום המינימלי. הסרט הכניס 70$ מיליון ברחבי תבל.
סרג’ גינסבורג ובריז’יט בארדו בשיר ‘בוני וקלייד’ משנת 1967
טריילר לסדרה החדשה
טריילר של השחקנים על הסדרה
צילומים אמיתיים שנעשו אחרי ההריגה של בוני וקלייד
טריילר של הסדרה
טריילר מהסרט 1967 בוני וקלייד
טריילר מהסרט 1967 בוני וקלייד