הבמאית נורית קידר צפתה ביצירת המופת – 12′ שנים של עבדות’ בבימוי סטיב מקווין אשר לא וויתר על האמת האלימה, האכזרית והנוגעת ללב של סלומון נורטופ, ראשוני העבדים והראשון לתעד בספר את הזוועות. כואב אבל חייבים.
ב- 2008 נפגשו התסריטאי ג’ון רידלי והבמאי הבריטי סטיב מקווין (‘רעב’, ‘בושה’) תוך כדי הפגישה סיפר מקווין לרידלי על הרצון שלו לעשות סרט על ‘עידן העבדות באמריקה’. השניים נפגשו כמה פעמים ולא הרגישו שהם מצליחים לפתח את הרעיון. ההצלה הגיעה מאשתו של מקווין שסיפרה לזה שלא מזמן קראה את הספר הנפלא ’12 שנות עבדות’ המתבסס על יומנו האישי של סלומון נורטופ שהיה עבד. הספר פורסם לראשונה בשנת – 1853 במקביל לספר הידוע ‘אוהל הדוד תום’.
+
‘קראתי את הספר והייתי המום לחלוטין’ – סיפר מקווין, ‘אני כשחור, כעסתי על עצמי שלא הכרתי את הספר. אני חי באמסטרדם שבה אנה פרנק היא גיבורה לאומית. הספר עורר בי רגשות עצומים, התחושות דמו למה שחשתי כשקראתי בזמנו את ‘יומנה של אנה פרנק’ שנכתבו 97 שנה מאוחר יותר מ- ’12 שנות עבדות. הספר הזה מתעד לראשונה את תקופת העבדות כפי שספרה של פרנק חשף את מעשי הנאצים. מאותו הרגע עיבוד הספר לסרט הפך למושא תשוקתי’.
+
’12 שנות עבדות’ מתרחש בשנת – 1841, טרום מלחמת האזרחים האמריקאית. סלומון, שחור, משכיל בעל משפחה מצפון אמריקה נחטף על ידי שני לבנים אל הדרום ונמכר כעבד לבעלי מטעים. 12 שנה מתגלגל העבד סלומון עם חבריו העבדים והשפחות מבעל מטעים מרוצץ גולגלות אחד לבעל מטעים אחר שיורה ומצליף להנאתו בעבדיו או לאחר שאונס את השפחות להנאתו הסדיסטית. סולומון נאבק לא רק כדי להישאר בחיים אלא גם כדי לשמור על כבודו. בשנה השנים עשר של האודיסיאה הבלתי אנושית והבלתי נשכחת שלו, פגישה מקרית של סולומון עם איש קנדי המתנגד נחרצות לעבדות משנה את חייו לנצח.
+
מה שמביא אותי לפרויד שהיה הראשון לגלות לנו על התת מודע. הגילוי היה שהאדם מונע מהתת מודע וששם נמצאים יצריו הקמאיים, הפרימיטיביים, המיניים ואגרסיבים. כאשר היצרים הללו יוצאים משליטה, האדם פועל להרס וכאוס חורבני. מקווין מציג לנו את התת מודע המוטרף שעליו דיבר פרויד בדיוק גרפי. בין אם בסצנות אכזריות של מלקות דרך מעשי אונס ברבריים ועד הצלפות חסרות רחמים בשוטים. אין גבולות לטרוף האדם. השפה והאלימות גורמות לצופה להירתע, אבל האכזריות כאן היא כמו מסרגה שמחליקה בין הצלעות שלך כדי לקבל אותה במקום עמוק. למקווין לא הייתה שום כוונה להפוך את סרטו לטיול ליברלי מערבי נושא רגשי אשמה. מה שאנחנו רואים מדבר בעד עצמו. אומה שלמה, הדרום ובצפון כאחד אחוזים טירוף קהילתי.
+
משנשאל מקווין על האלימות בסרטו, הוא מתעקש: ‘הסרט הזה, בשבילי, יותר מכל דבר אחר, הוא סרט על אהבה. זה נשמע מטורף ונדוש. סולומון מקווה בכל נשמתו לחזור למשפחתו. הוא נבחן דרך אלימות נפשית, דרך אלימות פיזית ובסופו של הדבר הוא נשאר בחיים וממשיך. הסרט הוא על הסיבולת, האהבה וההישרדות’.
+
’12 שנות עבדות’ הוא הדיוקן המרשיע ביותר של הדרום שניתן להעלות על הדעת. הוא צולם, בטכניקה מהפנטת, בלואיזיאנה שבה אפילו אמא טבע אינה מסבירה פנים: עצי שלד, עטופים בטחב ספרדי שעומדים על משמר מעל ביצות שמנוניות, הצמחייה העבותה המחניקה של המטעים וחום הקיץ המתיש עולים כמו עשן משדות הכותנה. במרחב הדחוס, עד מעבר לאופק, קורים דברים נוראיים. הסרט מבריק. באופן מפתיע פחות סרטים נעשו על תקופת העבדות בהשוואה לסרטים על השואה. למה דווקא היום? יש להניח שבחירתו של אובמה לנשיא האמריקאי השחור הראשון תרמה לא מעט להחלטת האולפנים להפיק את הסרט ב- 20 מיליון דולר. מקווין הבמאי והשחקן הראשי הם אנגליים כך שהאמריקאים יכולים להראות עבדות כמות שהיא ולהפוך את ההודאה באשמה לקלה יותר. המצפון הליברלי כבר שכך בחלקו וניתן לטפל בצורה פתוחה יותר בנושאים מביכים.
+
’12 שנות עבדות’ הוא רלוונטי לימינו. עדיין בעיית השחורים קיימת בארצות הברית. המורשת של מלחמת האזרחים נלחמת על ידי הדרום כדי לשמור על עבדות, עדיין נראית לעין. רפובליקאים החליפו דמוקרטים כמפלגה הדומיננטית באזור. בדרום עדיין קיימת ההתנגדות הנחרצת לזכויות הומואים והחיפוש הנרחב לכללים מחמירים יותר לבחירות הוא ניסיון מוסווה להחזיר את הגלגל אחורה. מי שיכחיש שהסלידה מאובמה בקרב חלק מהרפובליקנים של היום משקפת תחושה שנשיא שחור משכיל, בדיוק כמו סלומון בשעתו, פוגע בסדר הנכון של דברים.
+
השחקן הראשי בתפקיד סלומון, Chiwetel Ejiofor , שאין לי מספיק מילים לתאר את משחקו שנוגע בכל נים ונים. לראות ולא להאמין. Michael Fassbender שמשחק את בעל המטעים והעבדים הוא סדיסט ונתעב מושלם. הסרט מתמודד ב- 7 קטגוריות לפרס גלובוס הזהב. מקומו יהיה בחמישייה לאוסקר. ואנקדוטה צדקנית כמו שרק הוליווד הצבועה יודעת – בניסיון להצניע את ההיבטים הקשים של הסרט, מפיצת הסרט בחו”ל הדפיסה פוסטרים והקרינה פרסומות בטלוויזיה המציגים בפרונט את השחקן בראד פיט (שהפיק את הסרט ואף משחק בו בתפקיד קטן). בפוסטר מככב בגדול בראד פיט ובתמונה קטנה מתחתיו מופיע השחקן הראשי. הבלוגים רעשו – הצביעות חוגגת, האמריקאים חששו שבאירופה לא יהיה מי שירכוש כרטיסים לסרט שבפוסטר שלו מככב שחקן כושי. מישהו בהוליווד שכח שמדובר בדרמה כושית למהדרין. ככה זה בעסקים, בראד פיט כוכב לבן ואין מי שיעמוד מולו. הפוסטרים של ’12 שנות עבדות’ הן דוגמה נוספת של שיווק מטעה מהאסכולה הצבועה הישנה.
+
’12 שנות עבדות’/ ארה”ב / 2013 / 134 דקות/ מיום חמישי – 16.1/קולנוע לב
