אמרנו לכתבת הקולנוע שלנו, נורית קידר, שתרים לנו עם איזה סרט קליל לקראת סוף השבוע, שיש לנו מחזר שאנחנו מנסים נואשות להרשים, שאם אפשר שהמובי יהיה עם איזה סאב טקסט של זוגיות, ככה בין השורות. ושיתאים ליין אדום. אז קידר קברה לנו סופית את הסיכויים לקשר כשהמליצה לנו על הסרט – ‘נברסקה’. אולי נשארנו שוב לבד אבל, פייר, אהבנו.
יש לנו נטייה לחשוב שהחיים של ההורים שלנו התחילו כשנולדנו או לפחות כשהם היו נשואים. אם יש תמונה של אמא ואבא צעירים התלויה על הקיר, מעל למדרגות או בסלון המשפחתי, רוב הסיכויים הם שהתמונה היא דיוקן החתונה שלהם. אנחנו הילדים המתבגרים מגיעים לשנות ה- 40 של חיינו וביננו לבין ההורים המזדקנים נוצרת דינמיקה מוזרה ולא תמיד מובנת מאליה. מסתכלים על התמונה מעל המדרגות ושואלים את עצמנו איפה הם ההורים הצעירים האלו? הם שלנו? ‘נברסקה, של אלכסנדר פיין, מספרת לנו על דינמיקה כואבת בין אב לבנו, בין האמא לאב, הזוג הנפלא מהתמונה של פעם. האם זה מפליא שהדינמיקה שבין הורים לילדים בגיל העמידה שלהם היא לעתים קרובות כל כך מוזרה?
אלכסנדר פיין הבמאי הפך למלך של סרטי הדרכים . ‘אודות שמידט’ (2002) לקח פיין אלמן רגזן, ג’ק ניקולסון, לרחבי ארה”ב, בכוונה לחבל בחתונה הממשמשת ובאה של בתו. ב’דרכים צדדיות’ (2004) הוא לקח את הסופר פול ג’יאמאטי והעביר אותו מסע אנין טעם ביינות בכרמים של קליפורניה בנסיון לרפא את הלב השבור שלו. הכיוון הרוחני הודגש בצילום בכל סרט מסע של פיין: לא קדימה, או אחורה, או אפילו פנימה, אבל תמיד הצידה, למרחבים שבשוליים מעין דחיקה גיאוגרפית, גיחה מאזור הנוחות למקום שבו נקודות מבט חדשות מאפשרות תובנות חדשות – או אולי לא.
עכשיו פיין נותן לנו מכה בראש בסרט דרכים נוסף – ‘נברסקה’, מסע סנטימנטלי שמציע השחקן ברוס דרן עם בנו בכביש מאוד לא נוח ביחד. זהו סיפורו של פתוס מריר, קומדיה וחרטה, עצב ואכזבה מחיים ממין זכר. כמו אצל האבא וודי המזדקן כך גם אצל בנו דיויד בן ה- 40. נופיה של נברסקה מביאים פשטות חורפית ללא יום שמש של אמריקה של השוליים שפיין רוצה שנראה אותם. שנתבונן על סימנים לכנסיות, למוטלים, לברים האפלולים ולהתענג על חוסר האותנטיות של זוהר. זה סרט מצחיק ורגיש עם ביצועים מעולים של השחקנים ושל האשה הזועמת להחריד קייט.
וודי, הוא זקן רגזן המתגורר במונטנה. הוא מגלה סימנים של חולה שיכחה: בתקריב, בפניו המכורכמים, בעורו היבש, נטוש בעצמו. וודי קיבל עלון זבל אלקטרוני שהבטיח לו תשלום בהגרלה של מיליון דולר. הוא לא סומך על ההודעה ומתעקש להגיע למשרדי החברה בנברסקה. זוהי הונאה ברורה, אבל וודי הופך להיות אובססיבי. ‘נברסקה’ היא מפת דרכים קלאסית לטיול, עם דיויד הבן שעושה כל מה שהוא יכול כדי לפייס את אבא וודי וגם כדי לקבל סוג של סגירת מעגל עם הזקן שלו. השהות הממושכת בעיר הולדתו של וודי גורמת לתושבי העיר להגיע למסקנה שוודי למעשה זכה במיליון דולרים, מכרה זהב מגוחך שגם מוביל לכמה עימותים כנים באכזריות. וודי הופך לסלבריטי בפרוטה בבר המקומי. המצלמה של פיין מציירת דיוקן קודר, בוטה ועדיין יפה להפליא של זמן עבר- הווה בעיירה שנותרו בה מעטים. כאן אנו לומדים כמה אמיתות קורעות לב על עברו של וודי, ואנחנו מבינים למה הוא כמו שהוא. יחד עם האמיתות קשות, יש לו לסרט לב רך, קצת רוע, חמלה גדולה והרבה ציניות. נברסקה הוא סרט עשוי להפליא: התגלות ממושכת של עצב וקסם בצילומי שחור לבן מרהיבים. אך מעל לכל , נברסקה שייך לשחקן בן ה-77 ברוס דרן, שעושה את התפקיד באמונה מוחלטת. הוא מדשדש, השיער הלבן שלו התפיח כמו צמר גפן מתוק מעופש. ברוס דרן הוא תמונה של חוסר אונים משווע. בין לבין יש הצצה למבט הערמומי מה שגורם לנו לתהות – האם הוא ערמומי או הוא באמת זקן שבינתו נסתתרה?
הסרט מועמד ב- 7 קטגוריות לאוסקר, ביניהם השחקן ברוס וורן/מהיום ב’קולנוע לב’, ברחבי הארץ.
