נמרוד פלד מתחקה אחר זרם התודעה של מייק בראנט
04:38 יום חמישי/השעה 29/7/74
החדר די חשוך. רק האור שבוקע מהטלביזיה מאיר את הפנים שלהן. שלוש בנות שוכבות כל אחת במקום אחר בחדר מלון הזה. אני לא בטוח שאני זוכר את שמן. לאחת קוראים ראשל בזה אני משוכנע. לגבי שתי האחרות, מי זוכר? אור כחול זה דבר יפה. הן נראות שלוות ממש. החברה הבלונדינית של ראשל, ההיא שסיפרה שאבא שלה היה מפיק גדול בשנות החמישים, נראית כאילו היא חולמת חלום טוב. מדי פעם היא מסתובבת ימינה או שמאלה ממלמלת משהו, מחייכת וחוזרת לישון. שקט בפאריז בשעה הזאת. אולי בגלל זה אני לא מצליח לישון. כל הזמן עוד ועוד דברים רצים לי בראש. הטרטור לא מפסיק. הם אמורים להגיע עוד שעתיים כבר לאסוף אותי . נדמה לי שהחדר הולך וקטן בכל פעם הבלונדינית מסתובבת שוב. אולי אוותר כבר על השינה לגמרי.
12/08/74 יום ראשון השעה 22:46
אני חושב שכבר הייתי במלון הזה. הכל נראה לי מוכר. המנורה העתיקה הזאת. אגרטל הפרחים. השידה הירוקה שהוא מונח עליה. הידית המוזהבת על הדלת. אפילו שריקת הרוח מבחוץ נדמית לי מוכרת. כמו השיר של פיאף שהם ביקשו ממני לחדש. החיים בורוד. או בירוק בקבוק. נשאר משהו בבקבוק הזה בכלל? לעזאזל. אין בו עוד טיפה אחת לרפואה. לא. זה לא אותו החדר. זה רק נדמה לי. הם קוראים בשמי מלמטה שוב. כמו עדר. הנה, הסירנות מתקרבות זה בטח ישתיק אותם קצת. כן זה אותו החדר. אני בטוח.
24/08/74 יום שני השעה 20:10
האורות האלה חזקים. מרד וחם פה כל כך. אני חייב להוריד את הג’קט לפני שאני מתעלף על הבמה. שידור ישיר או לא אני לא עומד בחום הזה .המוניטור הזה גמור. היה לי בקבוק קטן בכיס הפנימי. בהפסקה אני חייב לגימה קטנה. הבחורה עם הפרחים בשורה השלישית נדמית חמודה. הנה היא מתחילה לבכות כמו כל השאר. באמת! פאקינג אמצע הופעה ואני חופר לעצמי בראש בלי הפסקה. הבור לא מתכסה יותר. זה לא יחזיק מעמד עוד הרבה. למה אין פה מאוורר לעזאזל.
02/09/74 יום ראשון השעה 14:00
הוא ממשיך לדפוק בדלת. זה לא יעזור לו. פאק הוא לא נרגע. כל כמה שניות והסאונד נהיה חזק מפעם לפעם. מהדהד נורא חזק. שוב. אין לזה סוף. נראה שהרצפה קרה. אם אני אשכב עליה עכשיו זה ירגיע אותי. אני בטוח. המנורות הקטנות האלה של המראות איפור מסביב, האבקה הלבנה בכל מקום על השולחן. תזדיין! די! לא פותח לך את הדלת. פה על הרצפה יותר טוב. את היית איתי אז. לאן הלכת?
19/12/74 יום חמישי השעה 23:39
יש נצנוץ רחוק. זה אולי המגדל ואולי הכנסייה ההיא עם הגיבן. כמה השמיים של פאריז שחורים הלילה. שמיכת עלטה מעל עיר האורות ושקט. האוויר מלטף אותי עכשיו. הוא מגיע מלמטה. עולה, חותך את המרחק מהרחוב ומתפצל בין שני צידי פני מתחלק שווה בשווה. מתאחד מאחורי ראשי. מנחם.
הרעש נעלם. רק שריקת האוויר. ושקט. הכל שקט. כאילו כל העולם עשה יד אחת ומנסה להקשיב בדממה לפעימות הלב הזה, אבל הוא מסרב להשמיע קול. עושה דווקא. שותק גם הוא. הנצנוץ נעלם. אולי זה רק בראש שלי. שוב. בפעם האחרונה.