החדשות הכי ביזאריות מגיעות ממרתף מערכת ‘פרימדונה’, שם מבלה לאחרונה, יש שיאמרו יותר מידי, כתבתנו לענייני קולטורה, נורית קיידר. שלא תחשבו שאנחנו לא בעד אמנות, להפך. אבל אמרו לנו שכדי להיות אמן צריך לסבול, לעבוד בתנאים קשים, שהלוקיישן שלך יהיה לא שיגרתי, שלא יזיק אם אתה מיעוט נרדף וכל זה. אז בעצם אנחנו עושים לקידר טובה ומייצרים עבורה סביבה אותנטית. עוד מעט נזמין קניינים מחו”ל, נמכור אותה ונכסה את החובות שלנו בכיכר המדינה. אנחנו לא מוותרים עליה, מניסיון, אחרי כמה ימים, תמיד מחזירים אותה ועם בונוס.
‘בפנטזיות שלי אני גבר. גְרֶג הבין ענין במהירות. אולי בגלל זה הוא הציע לי יום אחד לעזור לו להשתין. זה הפך לריטואל האינטימי פרטי שלנו. זמן קצר אחרי שנפרדנו הצעתי לגרג לצלם את הריטואל האינטימי שלנו למזכרת. גרג הסכים. בסטודיו בברוקלין, מתחת לעדשת המצלמה, עזרתי לו להשתין לתוך דלי מפלסטיק. הצילום היה בשבילי התרוץ לגעת לו בזין בפעם האחרונה. באותו הלילה הסכמתי להתגרש’. (‘סיפורים אמיתיים’ , סופי קאל). כזו היא סופי קאל, האייקון של האמנות הקונספטואלית,.הישירה, האמיתית והלא מתחשבת. זו שעושה מה שבראש הקודח שלה, מוכשרת בטרוף. השילוב שבין תמונה פרובוקטיבית , טקסט ספרותי, רעיונות מוטרפים, מוסיקה, טוטאלית עד הסוף. עם הסוף של כולנו נפתח הסרט החדש ‘סופי קאל- ‘ללא כותרת’ שיוקרן בפסטיבל אפוס. הסוף הוא ארון מתים שסופי בוחרת להכנס לתוכו. היא מתלבטת עם הבמאית ‘איזה ארון כדאי?’ – ‘מהגוני או עץ אלה?’. היא נכנסת לתוכו, המכסה נסגר עליה. כמה דקות והאשה הקטנה הקוקטית יוצאת מתוך הארון וממשיכה להסתובב ולהתלבט בקלילות באיזה ארון קבורה היא תבחר כאילו היא בוחרת בשמלה מחויטת. האם אנחנו באמת רוצים לדעת על האמנית הצרפתייה, שבמשך יותר משלושים שנה, הפכה את חייה האישיים לנושא של עבודתה המרכזית? והאם סופי קאל היא שונה ממה שדמיינו?
ויקטוריה קליי מנדוזה, במאית וחברה קרובה, נכנסה לסטודיו של סופי כשהיא מונחית על ידי מכתב, שנקרא בקולה של סופי קאל, בו היא מתירה לה להשתמש בכל החומרים שהצטברו במשך שנים: סרטים, תמונות, מכתבים, מסמכים, חפצים, עקבות רבות לקיומה של סופי קאל. הרעיון הזה הוא השביל דרכו אנחנו לכודים, מהופנטים בסופי ועבודותיה לאורך כל השנים. מפסגת מגדל אייפל בו היא ישנה לילה על מיטה בלבן בעוד לכל אורח ניתנו חמש דקות לספר לה סיפור שלא יגרום לה להרדם דרך מסע אינטימי שבו, סופי, מדברת על החיים שלה באופן כללי: ילדות, התבגרות ואף על מותה בעתיד. עד שהיא קונה את הקרקע שבה היא חייבת להיקבר ביום מן הימים.
מדובר באספנית כפייתית של חפצים שמילאו תפקיד בחייה האישיים, שהיו גם עקבות לקיומה: הסדינים הסתורים על מיטה שבה ישנו כמה שעות האנשים בתערוכה ‘sleepers’, שמלת החתונה הלבנה שלבשה לפגישתה הראשונה עם המאהב החדש שלה. הג’ירפה המפוחלצת בשם מוניק – ‘קניתי אותה כשאמא שלי מתה, להחליף אותה. היא מסתכלת עליי מלמעלה בעצב ואירוניה, בדיוק כמו שאמא שלי עשתה’, אומרת סופי. כל המיצגים של קאל מאתגרים אותנו – מה אנחנו רואים? מה הוא אמיתי? מהי התחושה של האירועים בחיינו? מה הרגשות שהרגשנו?. סופי רצתה לדעת מה נעשה בחדרי המלון. מי האנשים שגרים בחדרים הנסתרים מעין. שלוש שנים היא עבדה במלון חיטטה בחפצים וצילמה. את הדיוקן של אמה היא קוברת עם טבעת היהלום והשרשרת של ‘שאנל’. ‘במשך שנים לא היה מכתב אהבה על השולחן שלי. מעולם לא קיבלתי מכתב אהבה. אז שילמתי לסופר שיכתוב לי מכתב אהבה. שמונה ימים לאחר מכן קיבלתי שבעה עמודים יפים של שירה צרופה שנכתבו בדיו. זה עלה לי מאה פרנקים והאיש אמר: ‘בלי לזוז מהכיסא שלי הייתי בכל מקום איתך’. את מכתב האהבה היא נתנה ל- 107 נשים שכל אחת מהן נתנה למכתב אינטרפרטציה אחרת בין אם בשירה, ספרות, פואטיקה, אופרה או מחול והכל במיצג ענק שהוצג בביאנאלה בוונציה 2011.
חיים שהם טוטאליים לאמנות מותירים אותה לבד בבית ספון באמנות, בלי ילדים, החלטה שהיא שלמה איתה היום יותר מתמיד – ‘זה נכון שכשאני מדברת בציבור, כולם שואלים אותי על חיי ואני עונה להם שהעבודות שלי הם גם החיים שלי. החיים שלי הם האמנות שלי. לא אכפת לי מהאמת, אכפת לי מהאמנות שלי’. קאל היא האמנית היחידה בתחומה שהציגה במוזיאון ביתו של פרויד. קאל עשתה שימוש באביזרים מחייה בסלון , חדר העבודה וחדר האוכל של פרויד. על נייר מכתבים וורוד כתבה סופי סיפורים – true stories. בחרתי בשניים.
‘תמיד הערצתי אותו בשקט, מאז שהייתי ילדה. ב- 8 לנובמבר הייתי בת שלושים, הוא איפשר לי לבקר אותו בביתו. הוא חי מאתיים ק’מ מפאריס. נסעתי ברכבת, הבאתי שמלת כלה בתיק שלי, משי לבן עם שובל קצר. לבשתי אותה בלילה הראשון שלנו ביחד’.
‘כשהייתי בת חמש חמש עשרה פחדתי מגברים. יום אחד במסעדה, בחרתי קינוח בגלל שמו: ‘החלום של נערות צעירות’. שאלתי את המלצר: ‘מה זה היה?’ והוא ענה : ‘זו הפתעה’. כעבור כמה דקות הוא חזר עם מנה שבה היו שני כדורי גלידה וניל ובננה קלופה. הוא אמר מילה אחת: ‘תהני’ ואז הוא צחק. עצמתי את עיניי. באותה הדרך עצמתי אותן, שנים מאוחר יותר, כאשר ראיתי את הגבר הראשון בעירום’.
‘סופי קאל – ללא כותרת’ יוקרן ב’מוזיאון תל אביב’, במסגרת פסטיבל ‘אפוס’ – בתאריך 20/03/ ב – 16:00 ובתאריך – 28/03 /ב – 15:30.
