בינתיים בריוויירה – יוני: איפה אנחנו? הדרס קוד כאן טרה טרה ביזאר. אביה: אולי תשאל? יוני: אולי תשאלי את, אני מאחורייך. אביה: זה לא נראה לי אזור גיי פרנדלי. יוני: איך את יודעת? כולם פה אובר לבושים, אין בכלל קשר עין. אביה: תחושה? יוני: זה מוכר לי מהסרטים של כתבתנו לענייני קולטורה, נורית קידר, זה טוב? אביה: פחות. תתקשר לדאנג’ן. יוני: הלו? נורית? קבלי תאור – קצת מדברי, הרבה אנשים לבושים מידי, הכל דארק, דגש על העיניים, יופי של איילנר, רעשי רקע אותנטיים, ריח של תחנת דלק ומדי פעם בום קטן. איפה אנחנו? נורית: ערב הסעודית? קויט? אביה: הצילו?
עמוק מתוך הכורסא אתה צופה בסרט שמשלב מוסיקה אדירה, מקהלה עם נוכחות מהפנטת וקבוצת רקדנים טוטאלית. העיניים מתרוצצות על המקהלה, על הרקדנים, האוזניים שומעות את המוסיקה הבלתי נשכחת של ואגנר וג’וזפה ורדי ואתה מרגיש מכושף. התנועה? המוסיקה?החושניות? ‘מקהלות’, שיוקרן ב’פסטיבל אפוס’, הוא סרט שמצליח להעביר חוויה מכשפת וחד פעמית. הכוריאוגרף הנודע, אלן פלאטל, מצרף את חגיגות יום ההולדת לריכרד ואגנר עם חגיגות יום ההולדת לג’וזפה ורדי, ביצירה שמשלבת מוסיקה קולית של שני יוצרים מאוד שונים. 80 זמרים מה- Teatro Real במדריד ועשרה רקדנים מ-Les Ballets C de la B, חוברים יחד, ליצירה רחבת יריעה שמצליחה להפתיע ולטלטל בצבעוניות הדרמטית שלה, בעירום הגברי השברירי, בסרט שהוא גם תיאטרון גם מחול, ומבקש להתייחס לנושאים שנשזרו בתוך עבודות של שני המלחינים הגדולים: קטעים מהרקוויאם וכן מנבוקו ומ-‘לה טרוויאטה’ של ורדי, וקטעים מ ‘טנהאוזר’ ו’לונגרין’ של וגנר. ‘מקהלות’, תחת שרביטו הכוריאוגרפי של פלאטל, בא לחקור את כוחו של של ה ‘רקוויאם’ של ורדי, ‘נבוקו’, או ‘לה- טרוויאטה’,ו-‘טנהויזר’ של וגנר או ‘לוהנגרין’, אשר – במאה ה -19 אלו הביעו את השאיפות של אנשים לחירות ואחדות לאומית.
איך יכולות השאיפות האלו להתפרש היום? הגרנדיוזיות של היצירות נפגשות באינטימיות של קבוצת הרקדנים האקספרסיביים ויחד הם יוצרים כתב חידה עתיר משמעויות. מה קורה לאנשים שנמצאים יחד כדי ליצור מסה של כוח בלתי צפוי? איך הם משפיעים על הקהל שלהם? המקהלה, שיוצרת תנועה יצוקה לתוך יחידה, איך זה להגיע לרצון משותף? איזו השפעה יש לאדם הבודד לעמוד על שלו אל מול הקבוצה? איך מתקבל המורד הבודד בקבוצה? המקהלה, תוך כדי השירה השמיימית, יוצרת תנועות ידיים, תנועתיות מעגליות, הליכות, נפילות וכמה מהם יורידו את בגדיהם. זאת המקהלה היוונית שהיוותה חלק בלתי נפרד מהתיאטרון ביוון העתיקה. הרקדנים הם הגוף, הכאב, התת המודע, האינטימיות; המקהלה היא הקול, העולם. האנשים המקהלה יוצאת להפגנת מחאה, לפעמים היא רגועה, לעתים אגרסיבית, לעתים נשמע השקט.
למוסיקה, שאין לעמוד בפניה, של ורדי וואגנר, שניהם ילידי 1813 – ל ‘auf ‘Wach של וגנר, למוסיקה של ורדי מ ‘נבוקו’, פלאטל הציג את סצנות ההמון בכוח ואקטואליות מטרידים. הרקדנים לבושים באדום צבעוני לפעמים בלבן ובולטים בתוך בגדי היום יום של 80 אנשי המקהלה. הזמרים הולכים במעגלים דינמיים שיוצרים תהלוכה. בקטע שבו הזמר שר, קטע מתוך מקבת, על המולדת המדוכאת, שני ילדים נישאים לרוחב הבמה. מדובר בסצנה בלתי נשכחת. כמעט באופן בלתי נמנע, תמונות מהשטחים הפלסטיניים, מצרים, סוריה ואיסטנבול נכנסו לראש שלי. זו רכבת הרים רגשית. הקטעים של הרקדנים היו חזקים כמו סצנות הקהל-מקהלה. מישהו עומד, אבוד, בקצה הבמה, לאט, בגבו לקהל, הוא מושך את חולצתו מעל ראשו ואז את תחתוניו, הוא נשאר ללא תנועה, חשוף, מתכופף ונופל לרצפה. המקהלה שרה בעוצמה, של אשמה וחטא, ‘מהרקוויאם’ של ורדי. לעתים קרובות הרקדנים לובשים רק תחתונים, לעיתים הם ערומים, חסרי הגנה, רועדים בכל גופם, מטפסים על מדרגות בתנועות איטיות עוברים בתוך ומעל הקהל-מקהלה ואנה הם הולכים? לאן הם יגיעו? ואז לפתע מתקבצת המקהלה באגרופים נסגרים ונפתחים כשכפות הידיים צבועות באדום. איך אפשר לעמוד בפני הרגש מבלי לאבד את פעימות לב אדם? לאוהבי המחול,המוסיקה,התיאטרון אל תגידו שלא אמרתי.
‘מקהלות’/ /פסטיבל אפוס’/’מוזיאון תל אביב’/ 25.3.14/ שעה – 18:00/או ב – 28.3 בשעה – 16:00.
