כתבתנו לענייני קולטורה, נורית קידר, שהיא גם במאית על חלל, שוב חזרה למערכת עם פרס בינלאומי, הפעם מפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי ‘מילניום’ שבריסל. שוב היינו צריכים להזיז את ה’שאנל’ שלנו לטובת תהילת העולם שלה. אבל כאלה אנחנו, מפרגנים. אז בגלל שהסרט ‘משפטי חיים’ של קידר וירון שני ממשיך להכות גלים (אבל גם בני אדם, בעיקר עם פספורט אירופאי) עשינו איתה ראיון בלעדי. וגם שמענו שמתכות עכשיו מאוד יקרות, חשבנו לעשות לה מחווה, להמיס את כל הפרסים שלה ולבנות לה פרייבט ספייס בלופט, עם מנעול והכל. כמו בימים הטובים.
ערבי ויהודייה מתחתנים. הם מביאים לעולם בת ובן וחיים בהרמוניה מלאה עם הקהילה היהודית-ערבית. אף אחד אינו מעלה בדעתו שמאחורי עשרות הפיגועים המסתוריים שמסעירים את המדינה בסוף שנות ה-60 עומד האב הערבי. כשהוא נתפס, האם וילדיה הופכים ל’משפחה של מחבל ערבי’. האם מחליטה לקחת את ילדיה ולברוח מן הארץ אל הצד השני של העולם אל לב הקהילה החרדית במונטריאול שבקנדה. הילדים מתחנכים בבתי ספר חרדיים, נוצרים בלבם את האמת הסנסציונית של מוצאם. כשיתבגרו, יבחרו בדרכים מנוגדות – הבת תקים משפחה חרדית והבן יתאהב ויתחתן עם בת דודתו המוסלמית. מומי-נימר-שלמה-סולומון-אחמד-פינטו הוא אותו ילד שהספיק לחיות בכל העולמות, לדבר בכל השפות ולהיקרא בכל השמות. מבטו העצוב מחבק את האנושות בחמלה שרק סיפורו הבלתי יאומן יכול לייצר.
עכשיו כשיש לך את ‘עדשת הזהב’, ספרי לי קצת על תהליך העבודה של ‘משפטי חיים’
‘לא פשוט שאתה חולם על סרט יותר מעשור. לפני 14 שנה פגשתי בעזה את האבא של נימר, פאוזי, שסיפר לי את סיפור חייו המרתק. מיד החלטתי לעשות סרט דרך עיניו של האבא. קראתי לחברתי, היוצרת, ג’ולי שלז ויחד הסתובבנו בעזה. מסיבות פרוזאיות של עניני שב”כ הסרט לא צולם אבל הסיפור לא יצא לי מהראש. ניסיתי להיפגש עם נימר הבן אבל לא הרגשתי שהוא בשל לסרט דוקומנטרי שמחייב פתיחות והרבה מאד סבלנות לגרד את כל העבר המורכב. כך שמדי שנה ניסיתי שוב ושוב. כבר חשבתי לביים סרט עלילתי. אבל מי יודע לכתוב תסריט לסרט עלילתי? אני לא. היוצר רוגל אלפר תרם את התסריט העלילתי ולא הצלחנו להגיע לשלב השני על פי דרישות קרן הקולנוע. חזרתי לנקודת האפס. פגשתי את ירון שני אחרי הצלחת סרטו ‘עג’מי’ הצעתי לו את הסיפור כסרט קולנוע. ירון חשב שאי אפשר לתסרט סיפור שכזה לקולנוע ושכנע אותי לחזור לדוקומנטרי. ירון הציע את עזרתו ואני הצעתי את השותפות’.
כבר נשמע סרט
‘לגמרי. דרך מכר פלסטיני משותף בניו יורק הצלחתי לאתר את נימר שעבר לגור בעכו. הגענו לנימר שהביע את הסכמתו עוד בטרם הבין לאן הוא נכנס. התחלנו מסע של שנתיים. קודם בהשגת הכסף שאגב מלבד הקרן החדשה, שזרקה אותנו בבושת פנים, שאר הקרנות מיד שיתפו פעולה. בחרנו בגדעון גנני. ערוץ 8 – הוט נדלק מיידית. עכשיו התחיל הסיפור הפתלתל והכי קשה עם נימר. איתו חווינו משברים, פחדים, אי אמון ובסופו של דבר נימר התיישב מול המצלמה ולראשונה חשף בפני עצמו את הסיפור הבלתי יאומן של חייו בצילו של אב מחבל, אמא יהודיה, חרדית’
מאתגר משהו
‘גם. לנו הבמאים היו ספקות לא מעט ביכולת שלנו לספר סיפור שלא יהיה ראיון ארוך ומייגע. אחרי הרבה התחבטויות הצלחנו להביא לסרט נארג כמו היה זה מעשה תחרה’.
נורית קידר במאית ומפיקה דוקומנטרית שעשייתה הטלביזיונית כוללת את היותה מפיקה בכירה ברשת CNN בירושלים ומפיקה בכירה ב’שידורי קשת’ מתחילת שידורי ערוץ 2 שם הפיקה, בין הייתר, סרטים וסדרות דוקומנטריות עם ירון לונדון. מבין עבודותיה היותר מוכרות – ‘הפואטיקה של ההמונים’, ‘השמן עם הסוני’, ‘בודהה פיצה קרישנה קולה ו’אדוני ראש הממשלה’. משנת 1999 החלה לביים את סרטיה האישיים.
משהו על הגיבור בן זמננו, שכך נדמה, מגדיר דור שלם
‘הגיבור נימר-מומי-סלומון, על סיפור חייו הפתלתל, והכמעט בלתי אפשרי, הם המיקרוקוסמוס של הסכסוך הבלתי נגמר בינינו לביניהם. הישראליים לפלסטינים’.
מה נשאר איתך אחרי הכל?
‘משפט אחד שהולך איתי מתוך הסרט בו אומר נימר- ‘מי אני? על פי הדת היהודית אני יהודי על פי הדת הערבית אני מוסלמי. אז מי אני?’. כשפורצת מלחמה בעזה החמאס יורה טילים על אמא שלי שחיה באשדוד והישראלים יורים טילים על אבא שלי שחי בעזה’.
כן, זה רגע קורע לב, מה שמביא אותי לשאול האם הסרט התיעודי ישרוד או שהריאליטי יגבור על הדוקומנטרי
‘הריאליטי הוא טרנד שיעבור מן העולם ותמיד יישאר הקולנוע הדוקומנטרי. זה הקולנוע שמספר את העבר, את ההווה ובעקבותיו את העתיד של חיינו. באמצעות הקולנוע הדוקומנטרי אנחנו נחשפים לעולם אחר, אנשים אחרים חיים על הקצה, לעולם של זכויות החופש שנרמסות. רק קולנוע דוקומנטרי היה ויהיה העדות לחיינו בעולם’.
סרטיה זכו לשבחי הבקורת הבינלאומית כמו גם לשבחי הבקורות בארץ, לפרסים בינלאומיים ואף הוקרנו ברשתות טלויזיה מהנודעות בעולם. מבין סרטיה הבולטים: ‘גבול נתן’, ‘חלום לבנון’, ‘אססינו’, ‘אחת בודדת’, ‘חנושק’ה’, ‘מבוזבזים’ (ע”פ ספרו הידוע של רון לשם – ‘אם יש גן עדן’) ‘העיניים של המדינה’, ‘שבויה’ -על מסע החיפושים של קרנית גולדווסר להשבת אודי בעלה, ‘בטון’ וסרטה ‘אורי ליפשיץ’, זוכה פרס פסטיבל ‘אפוס’ (2013). סרטה ‘משפטי חיים’, עם הבמאי ירון שני, זכה בפרס ‘ון ליר’ לקולנוע תיעודי ישראלי – לסרט התיעודי הטוב ביותר פסטיבל ירושלים 2013. כמובן שכל הנ”ל גם זכו בלא מעט פרסים אבל יש גבול למקום שיש לנו ב’פרימדונה’. רק נוסיף שלפסטיבל הוגשו 800 סרטים ובתחרות הבינלאומית השתתפו 12 סרטים מהטובים בעולם הדוקומנטרי. השופטים היו פיגורות ידועות שם בעולם העשייה הדוקומנטרי הבינלאומי, מנהלי פסטיבלים ואנשי אקדמיה לקולנוע דוקומנטרי וקידר שלנו גרפה את הפרס השווה ביותר.
מה את חושבת על היצירה שלך?
‘אני לא חושבת אף פעם על היצירה שלי כיצירה קולנועית שתהיה להיט. אני מאד משתדלת לעשות קולנוע ולא כתבה. אני שוברת את הראש על סיפור אנושי שיהיה לי מרתק לעבוד איתו. אני לא מתפשרת. עקשנית גדולה ומחפשת בלי סוף שפה ויזואלית לסרט שפה בלעדית שלי. שפת הקולנוע שלי מאד מזוהה איתי ועם מי שאני’.
והבגדים לכל הקוקטילים והפתיחות, מאיפה לך?
סוף סוף שאלה על מה שאני אוהבת – בגדים, מגפיים ותיקים ענקיים. מאחר ואני לבושה בשחור ותמיד בשחור כל מה שנותר לי זה לשגע את המעצב, ששון קדם, שבגדיו מפארים אותי בשלמות. את הטייטס וכמה שיגעונות בלעדיים אצל אליס שיין ורוני בר. מגפיים כבר אמרתי?. אצל מרי אבל בהנחות סוף עונה. תיקים אם לא אצל אליס אז מ- EBAY של מרג’יאלה, גם יאממוטו יתקבל בברכה’
עכשיו, כשאת שוב כוכבת, יחסינו לאן?
‘בתור פריקית של קולטורה אני נותרת לויאלית ובלעדית ל’פרימדונה’.
