כתב החוץ של המערכת, רוני סומק, שולח אלינו, מהעולם המטאפיזי, לפעמים, כמה מילים על ג’ון או על דו (שזה הכינוי שלנו במוסד). תמיד, כשסומק מתאר את האופי הטוב שלנו, אחרים חושבים שאנחנו נפלאים, טובי לב, יפי נפש משכילים (זה לא מזיק שהוא גם מסתובב בחברתנו) למרות שבתוך הלב אנחנו יודעים שהוא מגזים. אבל כשסומק כותב על האמן האהוב עלינו, שחר סריג, הוא לא יכול לדייק יותר, יש קסם כזה שהופך את הציור של סריג לשיר ואת המילים של סומק ליצירה. טוב, היינו חייבים לכתוב משהו פואטי כדי לשמור על הרפיוטיישן שלנו.
תסכלו על הזמר הזה, הזמר ששחר צייר כל כך נפלא. הוא מחזיק ביד גיטרה משונה, גיטרה שהיא הבת דודה של הגיטרות המיניאטוריות שפול מקרטני מלטף לפעמים בהופעות בשביל לשעשע את הקהל, בעיקר כשהוא שר ‘עם קצת עזרה מידידי’. הזמר בציור של שחר משלב רגליים. בתת מודע הוא שתי שורות משיר של ואלאס סטיבנס (בתרגום של טובה רוזן): ‘האיש רכן על הגיטרה שלו/מין איש-מספריים כזה…’
שחר הוא איש מספריים כזה. הוא מצייר כדי לחתוך. הוא מצייר כדי לגזור שורות מיומן שהוא עדיין לא כתב. מה כתוב ביומן הזה?
כתוב בו: אני שחר יכולתי להיות טרקטוריסט ולשלוט על ‘ג’ון דיר’, אבל השדות היחידים שאני מכיר הן שדות תות לנצח, ולא נעים לחרוש את פיטמות האדמה. או: אני שחר יכולתי להיות אשכול בכרם ענבים, אבל זה די בנאלי להיות כזה כשההורים שלך מייצרים יין. או:אני שחר יכולתי לקרוא לבת שלי קהיר ולבנות פירמידה של אהבה בסנטימטר הראשון של מדבר סהרה אבל העדפתי לקרוא לה סופיה בגלל שלמלך הראשון של בולגריה קראו פרדינדד ולא פרעה, וחוץ מזה גבינה בולגרית היא המאכל האהוב על הזמר שעצם את עיניו לרגע. כן.לא שכחתי את הזמר ולא את הגיטרה המשונה שלו. כששחר השמיע לי את שיריו בפעם הראשונה .ציטטתי לו :’די בנובמבר בשביל שיהיה עמוד תליה לסתיו’. כדי שהעמוד הזה יהיה פוטוגני הוספנו לבן וצהוב. הסתיו ידאג לעצמו.
