אנחנו לא יודעים מי אנחנו

ג’וזף וקסלר על החדש של ניק קייב

אחת הסיבות לתשוקה הגדולה והקיימת סביב המוזיקה טמונה בתוצר הלוואי שהיא מספקת לנו, רגעים של איבוד עצמי. חובבי הצלילים לא יהססו להודות כי הרצון לשמוע ולהאזין מגיע גם לרוב מהרצון להתנתק וללכת לאיבוד בתוך מבוכי המנגינות. הדרך הטובה ביותר להגיע לכדי כך, היא להקשיב לסיפור טוב. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא להקשיב לאלבום החדש של ניק קייב והזרעים הרעים.

סיפור טוב יכול להתקיים בשלל דרכים בתרבות המוזיקלית, וישנן אינספור אפשרויות הבעה לאחד שכזה. הוא יכול להגיע ליטרלי על ידי השפה והמילים. הוא יכול גם להגיע על ידי שימוש בחריזה או בחוסר חריזה מכוון. בפעמים אחרות הוא מובע על ידי הקול והרגש שמועבר דרכו. סיפור טוב גם לעיתים אינו מצריך מילים כלל. כלי הנגינה, הסאונד וההפקה, יכולים לחשוף לא מעט גם מבלי שנשמעת מילה בודדת אחת. בעידן הנוכחי, בו צורה ויזואלית גוברת על תוכן, סיפור לרוב מורכב מאלמנטים חיצוניים בעיקרו. ולעיתים, במקרים מוזיקליים נדירים, הסיפור מגיע מהמכלול של כל אלו.

האלבום, Push the Sky Away, מציב בפרונט שלו את האלמנט הסיפורי במלואו. קייב, שלאחרונה תוייג כבוב דילן ה’רע’ במגזין התרבות רולינגסטון, מחזיר את המוזיקה לתקופה בה המילים, כלי הנגינה, הסאונד, ההפקה והוי’זואל, הם חלק מהשפה הסיפורית של השירים. השיוך לבוב דילן מגיע ללא כל ספק מהיסודות הליריים המצויים בכתיבתם של השניים. השיוך ה’רע’ לעומת זאת, מגיע מכל מה שמתלווה לכך.

השיר הראשון לפתוח את היצירה הוא We no who U R, אשר בטבעיות כמעט מוחלטת גורר אותנו אל עבר עולם מונוטוני, אפל ומטריד. מספיק להביט בקליפ שיצר גספר נוח בכדי להבין בדיוק את כוח הקסם שבדבר. קייב עצמו תיאר את הוידאו כ’יפה, רודף ומתחשב’.

לאורך האלבום כולו, מצליח קייב להוכיח כי הוא מספר הסיפורים המוכשר ביותר שפועל כיום. כאשר הכישרון הזה מתאחד עם סגנונו הגותי, המוזיקליות המחוננת, התוכן, החיצוניות המרטיטה וסיפורו שלו, המרוויחים העיקריים הם ללא ספק המאזינים.

כל שיר ושיר מתעטף מחדש במלודיה דרמטית, ייחודית וצורמת. רגעי שיא נערמים סביב מנגינות שקטות ופזמונים רגועים, ומגיעים להתפרצות מלאת פאתוס בשירתו של קייב. הטקסטים חופשיים ממגבלות ומעצורים, ועדיין נותנים הרגשה של אחדות ביזארית ומוזרה בתוך שדה מוזיקלי מנוכר.

שיחות עם עצים – צ’ק, דת ואמונה – צ’ק, חטאים וחרטות – צ’ק, יחסים – צ’ק. הנושאים העיקריים ממשיכים את הקו הקבוע של הלהקה (למרות השינויים בהרכבה מאז האלבום האחרון), והייחוד טמון דווקא באופן העיסוק בהם. קולו של קייב נשמע טוב מאי פעם ובשירה רגועה (יחסית), ותשוקה עד אין קץ, הוא מצליח להעביר את המסר קצת אחרת מבדרך כלל.

האלבום מסתיים בשיר התשיעי שלו, שגם נושא את הטייטל Push the sky away. כמו כל יצירה מוצלחת, הוא מהווה סוג של מסע. כזה שבסופו אנחנו לא יודעים מי אנחנו ומהי מציאות. הדבר היחיד שנותר קונקרטי בסוף ההאזנה, הוא ניק קייב. עליו אנחנו כבר יודעים הרבה. לפחות ככה הוא רוצה שנחשוב.

Push the sky away הוא אלבום האולפן ה- 15 של קייב והזרעים הרעים. ההרכב הנוכחי כולל מלבד לקייב את אליס, מרטין קייסי, תומאס ויידלר, ג’ים סקלבנוס וקונווי סאבאג’. קייב עצמו תיאר את האלבום כסוג של ‘אולד סקול חדש’. אם סיפורים טובים מושכים אתכם, ניק קייב ממתין לקחת את תשומת ליבכם אל עבר מקום בו תשכחו מי אתם. או כמו שאותו מגזין ה’רולינגגסטון’ כתב על האלבום – ‘האנגאובר טהור’.