אביה: נורית, את יודעת שכתבו עלינו ב’ממון’ של ‘ידיעות אחרונות’?. נורית: כל הזמן כותבים עלי, מה חדש? אביה: לא עליך, על ‘פרימדונה’. נורית: באמת? מה כתבו? אביה: שעלינו לרשת. נורית: הכי שנה שעברה, לא? אביה: וגם שאנחנו מעודכנים ושיש לנו נקודת מבט מעניינת. נורית: אובייקטיבים. אני אוהבת. אביה: וגם שאנחנו לא מובנים ולא קריאים. נורית: אז איך ידעו שאנחנו מעניינים? אביה: אולי בגלל שלא הבינו אותנו?
וידוי קטן. יש לי הרבה אהבה לפסטיבל הקולנוע בירושלים. סיבה פרוזאית כמו לזכות באי אלו פרסים ליצירותי הדוקומנטריות ולרגעים הקסומים של קולנוע במיטבו. גם אם חם מאד, כשיושבים בחצר, סביב האולמות עם כוס יין, הנוף שמשתקף מהסינמטק אל חומות ירושלים מסנוור אותך. השנה בחרתי את הסרט הדוקומנטרי – ‘כביש קדוש’ שהוא הכוכב הגדול של הקולנוע התיעודי העכשווי שיוקרן על המסכים במסגרת זו. לבמאי האיטלקי המופלא, ג’יאנפרנקו רוזי, היה רעיון שאיש לא חשב לפניו לתעד וזה את האנשים החיים ועובדים בצידי 64 הק’מ של כביש הטבעת שמקיף את העיר רומא. מדובר בחגיגה קולנועית שהיא הצצה לחייהם של כמה טיפוסים שכאילו נלקחו הישר מסרטיו של פליני.
בתוך תנועת המכוניות השועטת, ברעש בלתי פוסק, אנחנו פוגשים אציל ובתו, יערן מומחה לעצי דקל, דייג צלופחים, נסיך לשעבר ופראמדיק. בהרכב האנושי טמון יופיו של הסרט התיעודי הזה. רוזי, הבמאי, מצא את הנוודים והזונות, את האצילים והעובדים, חיים של האנשים על כביש הטבעת בד בבד עם הטבע ששורד בעקשנות – הכבשים במרעה, הנהר, עצי הדקל וסופת שלג. הכל ביחד יוצר שירה פואטית ואנושיות עצומה. הסרט המופלא הוא קונטרפונקט לחיים הסוערים והכאילו נצחיים של העיר רומא. ג’יאנפרנקו רוזי הגיע לפסטיבל וונציה האחרון וסיפק את הסחורה הדוקומנטרית המושלמת. בפעם הראשונה בתולדות הפסטיבל היוקרתי הוחלט להעניק את הפרס הראשון לסרט דוקומנטרי ולא עלילתי – הסרט האיטלקי החכם ביותר של השנה.
‘כביש קדוש’/17.7 / בשעה – 16:30/ קולנוע סמדר/ירושלים.
