אביה: אז יש כזה דבר ביקורת רעה? נורית: לא, אבל אני יודעת איפה הם גרים. אביה: מי? נורית: על פי דרישה. אביה: אז מה שכתבו עלינו ב’ממון’ זה חיובי או שלילי? נורית: יש לינק? אביה: יש. נורית: יש תמונה? אביה: כן. נורית: וכמה מילים? אביה: אייטם, אולי שמונים, לספור? נורית: אין צורך, את יודעת כמה מילים תמונה שווה? אביה: אלף? נורית: אז זה ממש טוב. אביה: ולינק? כמה מילים שווה לינק?
פסטיבל הקולנוע בירושלים הביא באמתחתו ממיטב יצירות הקולנוע העולמיות. אי אפשר להתעלם מהסרט הסוחט רגשית – Miss Violence אשר נפתח בסצנה בלתי נשכחת. משפחה יוונית ממוצעת חוגגת את יום הולדתה של אנג’ליקי בת ה- 11. ברקע מושמע השיר של לאונרד כהן Dance me to- the end of love שנכתב בהשראת השואה. רמז לבאות?. האורחים אוכלים עוגה, הסבא רוקד עם אנג’ליקי תוך כדי כיבוי נרות יום ההולדת, אנג’ליקי בשמלה לבנה הולכת למרפסת, מביטה למטה, מחייכת לעצמה וקופצת אל מותה היישר מהקומה הרביעית. המצלמה בצילום פנורמי יורדת למטה כדי לחשוף אותה מתה על הקרקע. קאט.
היום שאחרי. אף אחד לא בוכה. אין לוויה. אנחנו בתוך חקירה שמתנהלת להסבר ההתאבדות אשר בהדרגה חושפת זוועות מחרידות האורבות מתחת לפני השטח בצורה מפחידה בתוך בועה משפחתית. שאלה אחת מטרידה אותנו הצופים שתקועים עמוק בכסא: מה לכל הרוחות לא בסדר עם המשפחה הזאת? לאט לאט נושרות הקליפות והזוועה מתגלה במלוא עוצמתה, מתפוצצת לנו בפנים. אנחנו רואים דמויות ולא ממש מבינים אותם. פעם עוברות הנכדות מחדר לחדר. האמא שלהן עוברת מחדר לחדר בידיה מצעים. דלתות נסגרות,דלתות נפתחות. איש לא יודע מה קורה מאחורי הדלתות הנעולות.Miss Violence מתגלה עם תחושה של ניתוק חסר הבעה, זוחלת אט אט אל תוך העור לפני שהיא מתפוצצת בטרגדיה. הבמאי היווני Avranas מרמז בצורה מתוחכמת, בעזרת סגנון הצילום שלו, אשר גורם לנו להרגיש מרוחקים, בלתי מעורבים במתרחש מול עיננו הצופות והלא מאמינות. החוויה הקולנועית מאתגרת. חלון ההצצה עוזר לנו להבין איך מרגיש הקורבן. הבמאי ביצירתו מנסה לומר לנו כי אין אימה כמו האימה בהבנה. אלה שאינם מפונקים יישארו עם אחת החוויות החזקות ביותר שהייתה לנו בקולנוע מזה זמן רב.
הסרט זכה ב-4 פרסים בפסטיבל וונציה 2013 ויוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים 14.7/שעה – 21:30 /סינמטק ירושלים
