בימים שכולם יורים על כולם, לנו במערכת פרימדונה אין מרחב מוגן. יש לנו את נורית קידר. היא מתעדת את הזוועות המלוות את שגרת חיי כתבי האפנה והביוטי, את הביטולים של כל התצוגות והפרמיירות, את הגודיז שמבוששים לבוא ובשל כך עננה גדולה יורדת עלינו. הא, והיא גם עשתה סרט מדהים שכולכם חייבים לראות. בטון.
‘בטון’ הסרט היחידי על ‘עופרת יצוקה’ שמסכי הטלויזיה בארץ לא רוצים בו. איך נזכור את ‘עופרת יצוקה’? הנה תשובה לא רעה לשאלה מה זה היה? מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה? כחלוף הזמן מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר הראה סימני דעיכה. עברו שנים והגירסה הרשמית – ‘8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות’ – הגירסה הזאת, תהפוך מעוד נראטיב ל ‘הסטוריה האמיתית’. יתר הגרסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קונספירציה בנות-חלוף. למרבית הישראלים עדיין לא ברור מה באמת קרה שם ומפאת המחסור בעובדות בסיסיות אנו נאלצים לקבל ללא סייג את עמדותיהם של גופים רשמיים מפיגים חרף החששות, כי צה”ל התנהג ללא דופי וכי אין צורך בשקיפות ציבורית.
עדויות החיילים שלא העזו לחשוף את פניהם אבל חשפו באופן חד משמעי כי הפגיעה המסיבית וחסרת התקדים באוכלוסיה, בתשתית האזרחית ברצועת עזה הייתה תוצאה ישירה של ההתנהלות המערכתית של צה”ל ובמיוחד תוצאה של מתירנות בהפעלת אש ושל טיפוח תודעת החיילים כי מדובר במלחמה ולפיכך עליהם לירות ולא לחשוב. כמו כן דובר צה’ל לא אישר כניסת עיתונאים לעזה, כל הפלאפונים של החיילים נלקחו. הנחת הייתה: ‘מינימום מידע, מינימום ביקורת’. מה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.
ולעובדות היבשות: ב-27 בדצמבר 2008 פתחה ישראל במבצע ‘עופרת יצוקה’. במסגרת היום הראשון ללחימה תקף חיל האוויר כמאה יעדים ברצועה. ב-28 בדצמבר החליטה הממשלה להפעיל מערך משק לשעת חירום והכריזה על מצב מיוחד בעורף. במהלך הלחימה נחתו קסאמים בעומק שטחה של ישראל – עד טווח של ארבעים ק”מ – והגיעו עד אשדוד, באר שבע, יבנה וגדרה. שלושה אזרחים ישראלים ועשרה חיילים נהרגו ואילו הפלסטינים דיווחו על 1,315 הרוגים ביניהם נשים וילדים. ב-17 בינואר 2009 הכריזה ישראל על הפסקת הלחימה ועל קבלת היזמה המצרית להפסקת אש. ב-18 בינואר הכריז גם ארגון חמאס על הפסקת הלחימה ועל קבלת היזמה. ב-21 לינואר 2009 יצאו כל הכוחות הישראליים מרצועת עזה. ב-19 במרס 2009 התפרסמו בכלי התקשורת עדויות של חיילים ללא זיהוי פניהם שנלחמו בעזה במבצע ‘עופרת יצוקה’ ואלה כללו תיאור של הרג אזרחים פלסטינים והרס מכוון של רכושם.
ארגוני זכויות האדם שבו וקראו להקמתו של מנגנון חקירה עצמאי שיבחן את התנהלותו של צה”ל במבצע. ב-30 במרס החליט הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט לסגור את תיק חקירת מצ”ח בעניין עדויות החיילים שהשתתפו ב’עופרת יצוקה’. לדברי מנדלבליט, החקירה העלתה כי התיאורים שמסרו החיילים היו בגדר שמועות, ולא סופרו מתוך ידיעה אישית. קראתי ולא האמנתי. זה היה הרגע שבו החלטתי למצוא חיילים שהשתתפו במבצע ויופיעו בגילוי פנים אל מול המצלמה. הרגשתי שאני חייבת לספר בדרכי הקולנועית מה היה בעזה 2011. יותר משישה חודשים עברו עלי במרדף בלתי פוסק אחר החיילים שנטלו חלק בלתי מבוטל בלחימה במבצע ‘עופרת יצוקה’. כל כך יצוקה הייתה העופרת שמצאתי את עצמי מטלפנת, מתחננת, מבטיחה צילומים ללא זיהוי, צילומים מהגב, צילומים בחושך, בלי תאורה, משהו אפלולי. אף אחד, אף לא אחד, מוכן היה להתראיין לסרט. גם לא החיילים שחשפו עדויות מהארגון ‘שוברים שתיקה’. אמו של אחד הלוחמים לימדה אותי לקח – ‘מה את רוצה מהבן שלי? למה שהוא ייחשף ואחר כך הוא יישפט בבתי דין בינלאומיים? אין לך ילדים, בעל, אח שלחמו? השתגעת? תרדי מאיתנו ואל תעיזי להתקשר לבן שלי’. אמרה וטרקה את הטלפון. שני אחייני מסיירת מטכ”ל אמרו לי: ‘נורית תרדי מאתנו..חלס…זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בית משפט בינלאומי עוד יגידו שהיינו פושעי מלחמה? חאלס’.
אני מודה, לא האמנתי. בכל הסרטים הכי קשים שיצרתי, מעולם לא קרה לי שאנשים פחדו וסרבו בכל תוקף להתראיין. יותר מ- 40 איש שפניתי אליהם סרבו. אבל העקשנות השתלמה, הראשון שהסכים, הביא את חברו, שהביא עוד ארבעה חיילים. אחר כך הגיעו שלושה קצינים, הצלחתי להגיע לעשרה חיילים. הם בתחילה חששו ואני מהרתי למצוא את הלוקיישן המדהים בהאנגר ביפו ואת צוות הצילום וההפקה. הרגשתי שאני מוכרחה לצלם אותם מיד לפני שחלילה דעתם תשתנה. אוהד, אלי, עמית, אלמוג, אלעד, יגב, שי, אבשלום, חיילים קרביים שלחמו במבצע. היום הם אנשי מילואים. פעם ראשונה מוכנים חיילים וקצינים בפנים גלויות לספר את מה שעבר עליהם, לחלק איתנו הצופים את הפחד, הגעגוע לחברה, ההחלטות הכואבות, ההתלבטוית לפני הלחיצה על ההדק .אני מקווה בשבילם שאף אחד לא יבטל להם את שרות המילואים ויעמיד אותם לקיר או מישהו יחשוב שהם בוגדים בחברים שלהם, במדינה שלהם. הם שמחו לדבר. ‘פסטיבל ירושלים’ חלק לי ולסרט פרס נהדר. בעולם הסרט הוקרן במיטב הפסטיבלים. אבל כאן בבית שלי, עד היום ערוצי הטלויזיה מסרבים לשדר את הסרט ‘בטון’ בתואנה שהסרט אינו משרת את הלאומנות הטוטאלית שלנו בעת לחימה. אני מפנה אתכם ללינק ישיר לסרט שלי. חבל שאי אפשר לומר תהינו.
