chapter#2
ליאור דונסקוי, סטייליסטית בת 22, נחתה בניו יורק, מנסה לנגוס בתפוח הירוק בלי לשבור את השיניים.
מגע – אנחנו כל כך כמהים אליו אבל בו זמנית כל כך פוחדים ממנו, וניו יורק היא הלוקיישן לנסות ולראות מה בא לך ואיך ואם בכלל. ש לי חדשות ישנות בשבילכם – הדבר שאנחנו נוגעים בו 90% מהיום זה האייפון. כולנו קמים והולכים לישון עם הפלאפון לצידנו, מעבירים עוד ׳חיבוק׳ אחרון למסך לפני השינה.
הכל התחיל מזה שלשותפים שלי ולי היה מוזר שהשכן החדש שלנו מחבק ומנשק אותנו לשלום. איך קרה שמישהו שרואה אותנו בא להגיד ׳היי׳ בצורה כל כך מוחשית? זה נראה לנו כל כך זר עד שחשבנו שמשהו הזוי עם הבן אדם. אבל יכול להיות שהוא תקין לגמרי ואנחנו בכלל מוציאים אותו מהקשרו.
1. אנחנו נוסעים מידי יום בסאבווי בעיר שגרים בה יותר משמונה מיליון תושבים, חמישה מהם נוסעים ברכבת התחתית. תחשבו שנייה על רמת הצפיפות בבוקר, הרגע בו אנחנו נדחפים לקרון יחד עם עוד עשרות טיפוסים שאנחנו לא מכירים ולא ראינו מעולם. הם לא מדברים, לא מגיבים, כל אחד נמצא בסנטימטר המרובע שלו -תרתי משמע -הראש באייפון, אצבע יד שמאל מדפדפת בין אפליקציות בזמן שיד ימין חולקת את אותו עמוד עם כמה פרסונות משונות. מידי פעם קורה שבטעות נשענים על מישהו או מישהי, ואז באינסטינקט ישר קופצים לצד השני בבהלה. אז וולקאם טו ניו יורק, כאן יש לך אלפי אפשריות לבחון את עצמך.
בכל מקרה, לפני כמה ימים יצא לי לצפות בסדרה שאולי אתם מכירים – גולשי ספות. הרעיון הוא לקחת מישהו, לזרוק אותו בארץ אחרת ולראות איך הוא מתמודד עם זה. שתיים מהמשתתפות, איך לא? ׳נזרקו׳ בניו יורק. אחת מהן נשלחה לבית של נודיסטים והשנייה ישר הוקפצה למוזיאון הסקס. אני חושבת שאם הייתי צופה בסדרה הזו מהארץ הייתי חוטפת הלם, אבל היוםף כשאני מתגוררת פה, גיחכתי לעצמי וחשבתי איך פתאום הכל נראה לי כמו משהו סופר נורמטיבי.
2. סיפור אמיתי לחלוטין- אחד החברים שלי היה לפני שבוע במסיבת סקס סודית, את הכתובת הוא קיבל שעה לפני הזמן. הוא תאר את המקום מבחוץ כבניין רגיל לחלוטין ׳ליאור זה נראה כמו הבניין שאת גרה בו׳, ואז אתה נכנס יורד מספר מדרגות ומגיע למרתף חשוך, בכניסה מצד ימין, הוא סיפר, ישב נער בערך בגילנו ששאל את האורחים לסיסמא, מי שענה נכון נכנס. חברי התבקש להוריד את בגדיו ולהפרד מכל חפציו (כן, תאמינו או לא גם מהאייפון) ואז ערום כביום היוולדו, הוא התחיל להסתובב בין אותם אנשים שונים שמעולם לא הכיר.
לדבריו היו שם טיפוסים מכל הסוגים: גבוהים, רזים, חטובים, קטנים או מלאים. כל המקום היה מלא ב׳מתקנים׳, אמבטיות, חדרי שינה שונים ועוד דברים הזויים. את שאר הדיטיילס נראה לי שאשאיר בחדרי חדרים. המחשבה שאתה הולך למקום לבד, בלי להכיר אף אחד, חשוף לכל, נראתה לי מטורפת, אבל לכו תבינו את ניו יורק וזו רק ההתחלה.
3. כמה מאיתנו הלכו למסיבה ובזמן שהם רקדו חשבו על איך הם נראים וכיצד הם זזים לעומת אחרים?
מידי שבוע מתקיימת בגרינפוינט מסיבה קצרה (שעה וחצי) שהנושא בה הוא חושך מוחלט. הכוונה היא שתרקוד ותזוז איך שבא לך בלי שאף אחד ישפוט אותך. שעה וחצי בהם אתה פשוט עף עם עצמך ומרשה לעצמך לרקוד כמו שרצית.
4. אני לא אשקר, כשרק הגעתי לכאן קיבלתי הלם מחיי הלילה של העיר. הקלילות, הזמינות והנגישות של הכל הלחיצה אותי. הייתי יוצאת למסיבות מכל הסוגים והמינים. זה התחיל במועדונים אליהם מגיעים כל ה׳מי ומו ומה׳ -שבינינו תסלחו לי, אתם לא כאלה מעניינים. האמת שגם שם לא חסרים סיפורים מצחיקים והזווים. הנה אחד. מכירים את המאכל מאקאנדצ’יס? ערב אחד חבר הזמין אותנו למסיבה, מפה לשם היינו צריכים ללכת ולמצוא את אחד השומרים וללחוש לו ׳מאקאנדצ’יס׳, נשבעת שחשבתי שעובדים עלי, אני זוכרת איך אני והחברה הסתכלנו אחת על השנייה – אז נעשה את זה? בסוף ניגשנו לאחד השומרים במועדון, לחשנו לו את ׳המילה׳ ונכנסו למסיבה. אבל תודו, מי באמת נהנית לרקוד על עשרה סנטימטר של עקבים? ולבויז שבנינו אני נותנת עשר דקות לנסות, מחכה לשמוע איך היה.
5. מפה לשם הבנתי שזה לא בשבילי ואז גיליתי עולם אחר ושונה של מסיבות סודיות או גלויות:
היי, אתה, בא לך לקום בשש בבוקר למסיבה על אונייה?
צ’ק
היי אתה, בא לך ללכת למסיבה מאחורי מספרה?
צ’ק
היי אתה, בא לך ללכת למסיבה בתוך מחסן בברוקלין?
צ’ק
היי אתה, בא לך מסיבה מלאה בתחפושות ואורות?
צ’ק
היי אתה, בא לך מרתון של 12 שעות ללא הספקה?
צ’ק
בניו יורק אתה נתקל ביחסי אהבה שנאה – מצד אחד אתה רץ ברחוב כדי להגשים את עצמך ומצד שני זו האירונייה, שבעיר כל כך גדולה עם כל כך הרבה אנשים סביבך, אתה יכול ללכת לאיבוד ולהרגיש לבד, אבל ברגע שזה קורה אתה מסתכל ימינה ושמאלה ומבין איפה אתה נמצא.
צילום: בן אברבנל
