‘לתמימים וליפים אין אויבים מלבד לזמן’. משפט יפה שאמר פעם המשורר האהוב עלינו – ייטס. יפה ושגוי, זה נכון שהוא נוטה לחשוף בעתו דברים שהוסתרו, כמו: שקרים, הדחקות וקמטוטים מתריסים אשר חורצים ללא רחם את השנים החולפות על פניה של אישה נאה. אבל בינינו, הזמן הוא האויב מספר אחד של כל יצור, חי ודומם באשר הוא. הוא לא פוסח על אף אחד, כולנו נרדפים על ידיו, עבדיו אם תרצו. השאלה היא כיצד כדאי להעביר אותו על פני כדור הארץ: האם בתמימות המגנה השומרת על שלמות הנפש? או אם בפיקחון מלא ובערמומיות שיש בכוחן לשמור עלינו מיצורים זדוניים אחרים שמכורח הנסיבות הופכת גם אותנו לכאלה. ללא ספק, עידן התמימות הוא נחלת העבר ונחשב לגחמה ילדותית מובהקת. על פי הכתובים זו נחשבה למעלה, משמע המחזיק בה הוא אדם אשר אינו נמשך לחטאים ואף אינו חושב עליהם כלל, ועל כן הוא אדם שלם. ובמילים אחרות: תמימות היא אוטופיה. בעידן הפוסט נאיבי של אדם לאדם זאב, זו נתפשת כחולשה. את הסדק הראשון ניתן לייחס לסיפור המקראי המקברי של איוב, הצדיק האחרון בסדום שאיבד את כל חייו במסגרת טורניר משחקי האגו שבין אלוהים לשטן. בעולם מתוקן, הפיקחים הם שומריה של שרידי הנאיביות, מגוננים עליה כמו על חיה נדירה בסכנת הכחדה. למען היופי והתום. זאת הגרסה שלנו למה שיכול היה להיות נחלת הכלל.
צילום: יעל גל/סטיילינג: רעות אופיר/איפור+שיער: מנחם חלובה/דוגמן: אנדרי לסוכנות אלינור שחר/עיבוד תמונה: אלכס פרגמנט